זמנך עבר: אילו מוצרים צריכים ללכת בעקבות גרסת הנייר של בריטניקה

      גם לאחר ביטול המהדורה המודפסת של בריטניקה, אנחנו מוקפים ביותר מדי מוצרים שזמנם עבר, מדיסקים ועד שעוני יד

      אסף לבנון ודניס ויטצ'בסקי

      בלי פאניקה - אין בריטניקה

      כשבריטניקה הודיעה כי אחרי 244 שנים תופסק הדפסתה של גרסת נייר לאנציקלופדיה הפופולרית, זעקות בכי לא נשמעו בקרב הלקוחות של החברה, ונראה כי המאורע הזה רלוונטי בעיקר לבתי הדפוס שהדפיסו את האנציקלופדיה. הסיבה לכך היא שבימינו אין לבריטניקה המודפסת שום ייתרון על אנציקלופדיות מקוונות – רק חסרונות. החיפוש נוח פחות, אין עדכונים חדשותיים, ונגישות החומר מוגבלת.

      בריטניקה לא לבד כאן. אנחנו מוקפים בטכנולוגיות שלמעשה אין להן זכות קיום יותר, לא בעידן הנוכחי – לפחות בצורתן הקיימת. רק שבניגוד לבריטניקה, אלה מסרבות להיעלם. יום אחד זה עוד יקרה, יש לקוות.

      בריטניקה יורדת מהמדפים

      טוב לדעת (תוכן מקודם)

      איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

      חברת איילת גייר
      לכתבה המלאה

      תן לאצבעות לזרוק דפי זהב

      "תן לאצבעות ללכת במקומך" היה הג'ינגל הקבוע של דפי זהב, והיום הוא לא פחות נכון מבעבר. ניתן למצוא את כל בתי העסק הרלוונטיים בכוח האצבעות, בלי להסתובב ברחוב. אבל הפעם הכוונה אינה לדפדפוף, אלא להקשת הכתובת הרלוונטית ברשת.

      מה עם אותם מדריכי הנייר, שמופיעים מדי שנה בכניסה לבניין או לדירה? הם, עם כל הכבוד, צריכים להיעלם. בארה"ב יש ניסיונות חקיקה שימנעו חלוקה של המדריכים האלה, או יחייבו לחלק אותם רק לאנשים שביקשו זאת במפורש. ובארץ? כאן המדריכים עדיין מופיעים, ועדיין נעלמים באופן מסתורי אחרי שלא מרימים אותם מהרצפה.

      פקס - לפח

      אם בימיו הראשונים נחשב מכשיר הפקסימיליה לפסגת הטכנולוגיה ("לא יאמן, שלחתי דרך הטלפון מסמך והוא הגיע מיד לקצה השני של העולם!"), האי-מייל, שהתחיל להפוך לשכיח כבר לפני 15 שנה, הפך את המוצר הזה לדינוזאור מיושן ומעלה גיחוך. באמת, להכניס דף? לחייג? להתמודד עם צליל תפוס? לחכות לצרצורים המוזרים הללו שנשמעים כמו אי.טי שיוצר תקשורת עם חללית האם?
      בימים בהם אפילו את כסאו של האי-מייל מנדנדים כל מיני שירותי הודעות חליפיים – הפקס אפילו לא אמור להיות במשחק. אז מה מחזיק אותו? בעיקר משרדי ממשלה וחברות תקשורת שאומרים לכם בשיא הטבעיות "תשלח לי את האישור/הבקשה הזו בפקס", כאילו שהוא פריט בסיסי בבית, שעומד לצד נול האריגה, הגרמופון והסיפולוקס.

      שוברים את הדיסק

      "פורטיס היקר, אני מאוד אוהב את המוזיקה שלך ומעוניין לרכוש את אלבומך החדש, אבל אני ממש לא צריך עוד עיגולים מפלסטיק שמעלים אבק ותופסים מקום בבית שלי", כתב מעריץ של רמי פורטיס על הוול של הזמר בפייסבוק כשיצא אלבומו האחרון (והפצתו בפורמט דיגיטלי התעכבה). בכך הוא תימצת את חוסר הרלוונטיות של הפורמט. כן, אנחנו אוהבים מוזיקה ואנחנו רוצים לשמוע אותה – אבל נשא סאונד פיזי, אפילו אם הוא דיגיטלי, כבר לא רלוונטי בימים בהם אנו צורכים את המוזיקה שלנו דרך המחשב, דרך נגנים ייעודיים ודרך סמארטפונים.

      יש את אלו שעדיין מתפייטים על הרומנטיות שבאלבום פיזי שאפשר להחזיק ולהריח. עזבו אותם, מדובר באותם אנשים שכאשר הדיסק החליף את אלבום הוייניל הסבירו כמה מדובר בתחליף לא ראוי ושזה ממש לא אותו הדבר בלי עטיפה בגודל של מטוס.

      שעון יד - כמו כובע בלילה

      "אבל רגע", אתם עשויים להגיד, "שעון יד זה בכלל אביזר אופנתי." אז מה אם לכולם יש טלפון סלולרי בכיס, אז מה אם אנחנו רגילים יותר להסתכל על המסך שלו מאשר על היד, אז מה אם הטלפון הסלולרי מדוייק יותר במרבית המקרים כיוון שהוא מסתנכרן מהרשת (כן, יש פשלות, ולשעונים לפעמים נגמרת הסוללה). אז מה? את טיעון האביזר האופנתי, יש שיאמרו, אי אפשר לנצח.

      ואלה בדיוק אותם האנשים שחשים צורך לחבוש כובע מצחייה בחושך, כי זה הופך אותם למגניבים יותר. אתם רוצים צמיד יפה על היד? תקנו צמיד יפה ליד, אבל לא צריך שיהיה שעון, כי אח"כ אתם עוד תתחילו לסמוך עליו שיגיד לכם מה השעה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully