נושאים חמים

"אפשר לא להסכים גם בלי לשנוא אחד את השני"

לדובי קננגיסר נמאס מכך שברשת כל שמאלן הוא "בוגד" וכל ימני הוא "פאשיסט". פרויקט חדש שלו מנסה להתמודד עם תרבות השיח

שוו בנפשכם סרטון שבו השר אביגדור ליברמן מביע תמיכה בפעילותם של ארגוני שמאל פרו-פלסטיניים. אחריו מופיעה ח"כ חנין זועבי ותומכת בזכות ההפגנה של ח"כ מיכאל בן-ארי ואנשיו באום אל פאחם. מיד אחר כך מופיע סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ואומר שיש לנהוג בסובלנות כלפי משתתפי מצעד הגאווה בירושלים. ח"כ ניצן הורוביץ מכריז בתגובה שהוא ממש שמח על ההפגנות בעד הפרדת נשים וגברים במאה שערים ובבית שמש.

זה בערך מה שרוצה לעשות דובי קננגיסר כדי להתמודד עם הידרדרות הדיון הפוליטי בפייסבוק לשיח של הסתה, איומים ומלחמת חסימות בין יריבים פוליטיים. הפוליטיקאים כנראה לא יצטרפו, אבל הוא מזמין אזרחים ממגזרים שונים להצטלם לתמונות וסרטונים שבהם יתמכו בזכותם של יריבים פוליטיים לחופש ביטוי.

אי ההסכמה היא לב ליבה של הדמוקרטיה

"התפיסה שפושה בעת האחרונה בישראל, לפיה מי שלא מסכים הוא 'קיצוני', 'רדיקלי', 'מסוכן', 'אנארכיסט', 'פאשיסט' ועוד כהנה וכהנה שמות וכינויי גנאי, היא תפיסה אנטי דמוקרטית במהותה. אז אני מנסה לצאת נגדה", מסביר קננגיסר, דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטת טורונטו, שמוכר ברשת ככותב הבלוג "לא שומעים" וכאחד ממייסדי כתב העת המקוון "האייל הקורא". המיזם החדש שלו נקרא "פרויקט וולטיר", על שם הפילוסוף הצרפתי שאמר "אינני מסכים עם דבריך, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה על זכותך לומר זאת" ("הוא לא באמת אמר את זה", מבהיר קננגיסר, "המשפט מגיע מביוגרפיה שנכתבה עליו, ונועד לתאר בקצרה את גישתו של וולטייר לחופש הדיבור").

מה הוביל להקמת הפרויקט?

"בזמן האחרון נחשפתי (וגם אחרים, כמובן) הרבה מאוד לקריאות שנאה על רקע אי הסכמה פוליטית - הרדיפה בפייסבוק אחרי עמיר שיבי, ובכלל קבוצת 'כולנו נגד השמאל הקיצוני', הן דוגמאות בולטות. בגלל העבודה שלי בארגון 'חברה אזרחית' גם יצא לחשוב בעת האחרונה הרבה על הגישה המאוד תוקפנית של רבים (בעיקר) בימין הישראלי כלפי הארגונים הללו, השוואתם לטרוריסטים (ע"י ליברמן) ושאר ירקות. ומצד שני גם נתקלים לעיתים לא רחוקות מדי באנשי שמאל ששוללים מכל וכל את היריבים הפוליטיים שלהם. ההתייחסות הכמעט אוטומטית לימנים כ'פאשיסטים' אצל אנשים מסויימים היא דוגמא טובה, וגם שמעתי נאצות כנגד אדמונד לוי מצד אנשים שלא הסכימו עם הניתוח המשפטי בדוח שכתב לאחרונה. הטריגר האחרון היה משהו שנתקלתי בו בעמוד הפייסבוק של נתניהו: מישהו פרסם שם קריאה לאנשים להצטרף לעמוד 'שמאלנים הם בוגדים', או משהו כזה. אני לא יודע אם הייתה תגובה רשמית מצד העמוד בשלב כלשהו, אבל היא לא הגיעה בכמה שעות הראשונות אחרי הפרסום. וזה הכעיס אותי".

למה זה חשוב?

"אי ההסכמה היא לב ליבה של הדמוקרטיה - אין פוליטיקה ואין דמוקרטיה כאשר יש הסכמה מוחלטת. במידה מסויימת אולי גם הושפעתי מפרויקט של ג'ון סטיוארט לקראת העצרת שקיים לפני שנה או שנתיים, אז הפגיש בין אנשים מרחבי הקשת הפוליטית והראה שהקיצוניות שרואים בתקשורת, זו שמונעת כל תקשורת רגועה וסבירה בין אנשים, אינה משקפת את המציאות. המציאות היא שאנחנו יכולים לא להסכים בלי לשנוא אחד את השני. המצחיק הוא שרואים את זה בכנסת כל יום: אנשים מקצות הקשת הפוליטית שמקיימים קשרים חברותיים לחלוטין זה עם זה ביום יום, ואז אתה רואה כל מיני תומכים שלהם שמתפלצים לגלות שנבחריהם אינם שונאים בדם את היריבים הפוליטיים השנואים שלהם. אין שום רע בכך ששלי יחימוביץ וגדעון סער הם חברים, לשם הדוגמה".

השאלה היא מה ראוי להגיד, לא מה מותר

קננגיסר אומר שהגישה שלו לחופש הביטוי היא מהמרחיבות: מותר להגיד הכל, כולל ביטויי שנאה, גזענות וקללות (הכל למעט קריאה לאלימות). "השאלה היא מה ראוי להגיד, לא מה מותר. ומה שראוי להגיד אינו כולל קריאות גנאי מכלילות, ביטויי שנאה ושאר מרעין בישין שהדיון הציבורי בישראל מוצף בהם", לדבריו.

אתה מתמודד על מקום בסיעת העבודה. יכול להיות שאתה מנסה למנוע מראש מצב שבו יטנפו עליך ברשת כמו שמטנפים על פוליטיקאים פעילים?

"אני בהחלט מקווה שלא יטנפו עלי, אבל אני לא חושב שיש מה לטנף עלי. אני בספק אם היה בהיסטוריה של ישראל מועמד שההיסטוריה שלו הייתה כל כך גלויה ונגישה לכל. כל עמדה שהבעתי מגיל 20 ומעלה זמינה לכל דיכפין בגיגול פשוט (ומי שישיג עותק של הארכיון של אולטינט יכול להגיע אפילו עד גיל 15, אם ירצה). כך שאני ממש לא מסתיר כלום.אבל ההתמודדות שלי והפרויקט הזה מגיעים מאותו מקום, של רצון לשפר את הפוליטיקה הישראלית ואת הדמוקרטיה הישראלית".