מלחמת צלליות

"הבוקר קיבלתי טלפון זועם משלומית אשר עובדת במשרד יחסי הציבור של סברינה בלהסן, היא זעמה על כך שהעזתי לא לכתוב פוסט על סט צלליות של ג’ייד שהיא שלחה לי", כתבה מעין אסור אתמול בבלוגה "איחור אופנתי". משרד יחסי הציבור טוען שמדובר בהשמצה וכבר מאיים בהליכים משפטיים.

השתלשלות הסיפור, לפי אסור: היחצנית שלומית ברקוביץ שלחה לה את המוצר לפני חודש ושוחחה עמה בנושא. אסור כתבה לה באי-מייל שהמוצר בעייתי, ושאין לה בעיה לכתוב על כך בבלוג. "היא הגיבה ב'אהה, אז תכתבי עליו משהו חיובי'”, כתבה אסור בבלוג, וסיפרה שלא השיבה ולא כתבה על המוצר. חודש אחר כך הגיעה שיחת הטלפון.

בפוסט הכועס שפרסמה בעקבות השיחה, אסור כבר הביעה את דעתה, והיא לא הייתה מפרגנת: "אני אשמח לחוות את דעתי על הסט כרגע, במקרה והיא קוראת את הפוסט: עיצוב הקופסא בנאלי, הצבעים אינם פיגמנטיים כלל, למען האמת בכדי לשים כמות מספק של צללית שתיראה על העפעף נאלצתי להניח את הצללית קרוב ל-10 פעמים, פעם אחר פעם, בכל פעם מאוכזבת יותר. הצבעים משעממים לחלוטין, ובאופן כללי התמחור די פסיכי, לא הייתי משלמת על דבר כזה יותר מ-40 שקלים. אולי".

"המעשה שנעשה אתמול על ידי מעין הוא מעשה חמור ביותר", אומרת לוואלה! TECH סברינה בלהסן, בעלת משרד "סברינה בלהסן תקשורת ויחסי ציבור". "היא התחילה במסע הכפשות בלתי נשלט ובלתי מרוסן כלפי משרדי, אשר הניב תגובות לא פחות הרסניות ונפשעות של קוראיה. לא יתכן שהאצבע תהיה כל כך קלה על ההדק מצד בלוגרים או כל מי שמרחבי האינטרנט פתוחים בפניו בכל הקשור ליצירת מערבולות חסרות קודים של התנהגות. בכל שנותי הלא מעטות כאשת יחסי ציבור מעולם לא נתקלתי בצורת התנהגות אגרסיבית, בלתי מרוסנת, מכוונת בזדון להרע לנו ולשים אותנו ללעג ולבוז. מעין, הרוצה להיתפס כלוחמת צדק בדרכים, רחוקה מלהיות כזאת, והיא פועלת בדרך חד צדדית. אני לא מוכנה לוותר על הכפשה ופגיעה בשמי הטוב והנושא נמצא כעת בטיפול משפטי. יש כאן מקרה מאוד חמור של לשון הרע והוצאת דיבה וזה מטופל בהתאם" (אסור בתגובה: "כמו כל אזרח במדינת ישראל היא מוזמנת לפעול באמצעים אשר נראים לה ראויים, כפי שפעלתי אני").

לדברי בלהסן, הבלוגרית היא זו שפנתה למשרדה מספר פעמים באי-מייל וביקשה "להיכנס לרשימת הבלוגריות מובילות הדעה ולהיחשף למוצרים והאירועים שלכם". בלהסן מציגה את התכתובת של היחצ"נית עם הבלוגרית ואומרת: "מעיין מעדכנת בדבר התרשמותה מהמוצר. בשום מקום היא לא כותבת, מייעצת, מעבירה מסר חד משמעי שהיא לא תכתוב על המוצר. שלומית בשום מקרה לא מכריחה אותה ל'אחר בקשתה' הנעלמת של הבלוגרית, לכתוב 'חיובי' כדבריה של מעין. היא כותבת לה מייל אדיב ומנומס". אולם בקשה כזאת דווקא כן מופיעה באי-מייל: "אני אעביר את המידע הלאה...תודה רבה !! בכל אופן, אשמח ואודה לך אם תשלבי את סט הצלליות בפוסט שלך ( מפרגן כמובן :) )".

רמז מטרים לפרשה הופיע לפני חודש בפוסט "שלום ולא להתראות", שבו אסור הודיעה שתפסיק לעבוד עם יחצ"נים. הפוסט פורסם מיד אחרי התכתבותה עם היחצ"נית, והסיפור מוזכר שם בהשמטת פרטים מזהים. "בלוגריות טיפוח מקבלות מוצרים 'לסקירה' מילה אחרת לומר – מוצר במתנה", כתבה אסור. "אך המוצר הזה לא באמת במתנה, לפחות לא עבורי. כשחברת יח”צ שולחת לך מוצר, היא מצפה שתכתבי עליו פוסט. למען האמת, את די כותבת עבור תשלום בצורת מוצר (אם מסתכלים על העניין מנקודת מבט קפיטליסטית גרידא כמובן), וכמובן שאין שום התחייבות בכתב, איש אינו יכול לתבוע אותך אם לא כתבת פוסט, או אם כתבת פוסט מאוד מאוד לא מחמיא, אבל יד רוחצת יד- ואם דפקת את העסק באמצעות מילותייך המושחזות, כנראה שתיאלצי לשלם את המחיר. המחיר כמובן הוא הורדתך מרשימת ה'בלוגריות הטובות' אלו שמקבלות מוצרי סקירה, ומכניסה אותך לאיזושהי רשימה שחורה עמומה".

"בלוגרים, כמו עיתונאים, במקרה של מוצר צריכה מקבלים מוצר על מנת לחוות דעתם אודותיו", אומרת בלחסן. "מעולם לא התנינו עבודתנו בחשיפה. לא מול עיתונאים ולא מול בלוגרים. אבל – לא יתכן שבלוגרים יבקשו לעבוד איתנו, לקבל חומרים, לקבל מוצרים - לפעמים בשווי של מאות שקלים – ככה סתם. אנחנו לא משרד הפצה ולא רשת שיווק. תאר לך מצב שבו כל בלוגר היה מקבל אספקה מתמדת של מוצרים מכל מיני כיוונים רק בשל העובדה כי הוא בלוגר. כשמישהו מבקש ממני חומרים/מוצרים מתפקידי לדעת: האם קיבל? האם יתייחס? מי שלא רוצה לקבל מוצרים או חומרים לא מקבל". אסור מודה: "לא יצא לי לכתוב על מוצרים של החברה שלה. [...] לא הייתה ביננו מספיק תקשורת כיוון שהבלוג שלי יחסית חדש".

מה הבעיה עם כניסה של בלוגר לרשימה שחורה של יחצ"ן? אסור הסבירה בפוסט ניתוק היחסים: "מוצר עלום נשלח לביתי, אם דעתי עליו חיובית 'הוריי!' אני כותבת פוסט חיובי, שולחת אותו ליח"צ ובזה תם שיעורינו, אך אם המוצר, איך נאמר, מעאפן- אני תקועה. מה עליי לעשות? אני בטח ובטח לא חשובה מספיק (כמו בלוגריות אחרות למשל) בכדי להעביר ביקורת קוטלת ועדיין להישאר ברדאר היח”צ. ומדוע כל כך חשוב להישאר ברדאר היח”צ? כי בלי היח”צ אני אצטרך לקנות הכל מכספי. אני יודעת שזה נשמע כמו צרה של עשירות, אבל אני לא עשירה. רחוק מכך, למען האמת- מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג אני מוציאה מאות ואלפי שקלים על מוצרים שאני רוצה לסקור". בלהסן מכחישה שהיא דורשת מבלוגרים לכתוב חיובי בתמורה לקבלת המוצר: "באופן נחרץ – התשובה היא לא".

אחת שמשלמת את המחיר הזה היא שרונה ראובני, שמסקרת אופנה מאז 2010 בבלוגה "יוצאת מהארון", ומרבה לעסוק ביחסי יחצנים-בלוגרים. "מעטים המשרדים שמוכנים לעבוד מולי או אני מולם. לי יש מוניטין של יושרה שמעורר אנטגוניזם אצל הרבה יחצ"נים ובלוגרים אחרים שרודפים אחרי מתנות חינם במניע עיקרי לכתיבה. אני מכירה המונים כאלה לצערי", היא מספרת לוואלה! TECH. "מבחינתי, חלק ממסע ההעצמה של אדם כולל, במידה ואותו אדם לקה במחלת הבליגה [כתיבת בלוג, ע"ק], גם עמידה עצמאית מול משרדי יח"צ. בלוגר שעוסק בסקירת מוצרים אחראי בראש ובראשונה בפני עצמו (אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל לעצמי בעיניים בסוף היום), אחרי זה בפני הקוראים שלו, ולבסוף כלפי יצרנים ויחצ"נים שבוחרים לעבוד מולו".

"אנו כותבות מלכתחילה כאשר שלושה קוראים יושבים במוחנו: אנחנו, הקורא שלנו והיח”צ", כתבה אסור בפוסט ניתוק היחסים. "בין אם אנו בוחרות לתת לו מקום מינימלי ובין אם אנו מנסות להתעלם מקיומו – הוא תמיד נמצא שם... אני משתדלת ככל הניתן לעקוף את ההבנייה הזו, הכוחנית כל כך ואינני מצליחה. אני תמיד כבר חושבת על החברה אשר שלחה לי את המוצר".

הסיפור האקטואלי הזה מזכיר לנו את גילה הצעיר יחסית של הבלוגוספירה הישראלית, ומציג את מערכת יחסיה המורכבת עם משרדי יחסי ציבור, עם האתיקה העיתונאית/בלוגרית ועם הקוראים: עבור מי הפוסטים נכתבים, מי הנמענים שלהם, מה הבלוגר מקבל תמורת הכתיבה והאם יש לו חופש לכתוב כרצונו?