בשנים האחרונות יש כוח עולה בעולם הצרכנות, השיווק והיחצ"נות - הבלוגרים, הפייסבוקרים, הטוויטריסטים, הגוגלפלוסאים, הילפרים ושאר המשתמשים שצברו כוח ברשת וגילו שהם יכולים לנצלו לטובתם, אם בגזר (בקשת יחס מועדף תמורת פרסום חיובי) ואם במקל (איום בפרסום שלילי אם לא יקבלו את מבוקשם). אמריקאי בשם בראד ניומן הנפיק מיוזמתו כרטיסים בשם Reviewer Card והפיץ אותם לבלוגרים, טיילים, משווקים ועיתונאים. המטרה: שאנשים שכותבים בקביעות ביקורות באתרי ביקורת-צרכנות-המונים כדוגמת Yelp (מקביל לביקורות גולשים בזאפ ורסט הישראליים, למשל) ינופפו בו בפני ספקי שירות, דוגמת מלצרים במסעדות ופקידי קבלה במלונות, במעין התראה-התרעה: אני הולך לכתוב עליכם ביקורת, כדאי מאוד שאני אקבל שירות מעל ומעבר למעולה.
הרעיון ל-Reviewer Card עלה במוחו של ניומן בשנה שעברה, כשטייל בצרפת, הזמין ארוחת בוקר במסעדה וזכה ליחס גס רוח מהמלצר כשביקש תה ירוק במקום תה רגיל )או כמו שקוראים לזה בצרפתית: שירות לקוחות). ניומן איים על המלצר שיכתוב ביקורת שלילית על המסעדה ב-TripAdvisor, וזה מיהר להביא את מנהל המסעדה, שהתנצל והציע להעניק לניומן את הארוחה בחינם. "אם המלצר היה יודע מלכתחילה שאני כותב הרבה ביקורות, הוא היה מתייחס אלי כמו לבראד פיט", הבהיר ניומן, למי שעדיין היה לו ספק שמדובר בדושבאג. בראיון ללוס אנג'לס טיימס הוא הסביר: "אני הולך לכתוב עליהם ביקורת בכל מקרה, אז למה לא להודיע להם מראש? זה לא פוגע באף אחד".
למה צריך Reviewer Card? הסרטון (הלא יאמן) שמסביר
סחיטה עדינה באיומים
אלא שזה כן פוגע. הכרטיס מפעיל על בעלי העסקים סחיטה עדינה באיומים כדי שיתנו לנושא הכרטיס יחס טוב יותר מזה שהם נותנים לאחרים - כי במציאות, הסיסמה "אצלנו כל לקוח מועדף" משמעותה "אצלנו היחס לכל הלקוחות זהה, כך שאין באמת לקוחות מועדפים". יחס מועדף כזה הוא, למשל, הנחה של 50% שניומן מספר שקיבל במלון בז'נבה כשהציג את הכרטיס והבטיח בתמורה ביקורת אוהדת באתר ביקורת התיירות TripAdvisor; זה פוגע בלקוחות האחרים, כי היחס המועדף שמקבל בעל הכרטיס מגיע על חשבונם, למשל כמו האנשים שחיכו בתור במסעדה בשיקגו כשניומן הציג את הכרטיס וקודם לראש התור; זה פוגע באתרי הביקורות, שבעלי כרטיסים כאלו ימלאו אותם בביקורות מוטות, שהושגו באמצעות איום/סחיטה; זה פוגע במבקרים שאין להם כרטיס ניומן, אבל המוניטין שלהם כמבקרים עצמאיים מוכתם על ידי מאכערים מסוגם של ניומן ולקוחותיו; וזה פוגע במשתמשי אתרי הביקורות, שמסתמכים על ביקורת של לקוח שקיבל יחס מועדף, יחס שהם לא יזכו לו, אלא אם ירכשו גם כן כרטיס מבקר מניומן.
אולי זה המודל העסקי שלו: במקום שתשלמו למספר רב של בתי עסק עבור שירות VIP, תשלמו לו פעם אחת על הכרטיס ותקבלו יחס VIP מכל בית עסק. ב-100 דולר לכרטיס, זו עסקה משתלמת בשבילכם וביזנס מצוין בשבילו. ניומן טוען שהוא מעביר את מבקשי הכרטיסים תהליך סינון כדי לוודא שהם אכן מבקרים פוריים, ושעד כה הנפיק למבקשים כ-100 כרטיסים (הכנסה של עשרת אלפים דולר לכיסו).
עבירה על החוק?
ניומן לא המציא את שיטת ניצול כוחם של משפיעני הרשת לקבלת צ'ופרים, אבל הוא השכיל למצוא דרך להפוך אותה למקור הכנסה. כל עוד נושא הכרטיס לא איים במפורש שיכתוב ביקורת רעה אם לא יקבל את מבוקשו, לא מדובר בסחיטה באיומים. אולם פרסום ביקורת בלי לציין שהיא נכתבה בהשפעת צ'ופר עלולה להיות עבירה על כללי רשות הסחר הפדרלית (FTC). זו פרסמה ב-2009 כללים שמחייבים סלבים ובלוגרים שמפרסמים ביקורת חיובית או המלצה לציין אם הם מקבלים על כך תמורה, בין אם בכסף ובין אם במוצרים חינם. כך, סלב שנבחר לפרזנטור של משקה קל לא יכול להמליץ בטוויטר על המשקה בלי לציין שמדובר, למעשה, בפרסומת.
בעלי עסקים לא צריכים לחכות שמשפיעני רשת ישלפו 'כרטיס ניומן' כדי להתחנף אליהם - הם יכולים לאתרם דרך מדדים שונים, למשל שירות קלאוט (Klout) המדרג את השפעתם של פעילי רשתות חברתיות. שם הם יכולים להציע להם לקבל שירות בזול או בחינם ולקבל בתמורה ביקורת חיובית או המלצה בפני קהל גדול של גולשים, שאמינותה בעיני הגולשים גבוהה מזו של מודעה. כאשר האפשרות הזאת קיימת מצד אחד, והמיזם של ניומן מהצד השני - היום בו כבר לא נוכל לסמוך בכלל על ביקורות גולשים ברשת - נראה קרוב מתמיד.