סיליקון ואדי: לא מסודרים

לאור העובדה שלעתים נדמה שבישראל יש יותר חברות סטארט-אפ מדוכני פלאפל, קצת מתמיה כמה מעט אורות מזרקורי הדוקו המקומי שזפו את העולם הזה, שדווקא מכיל את רוב החומרים שיש לערבב כדי ליצור דרמה טובה. אנשים צעירים ושאפתנים, המצאות וחדשנות, כסף גדול באוויר (אותו מנסים להוריד לקרקע וגם לגרוף לתוך הכיסים), חברויות קיימות, חברויות מתפרקות, ריבים, משברים - הכל שם (אולי למעט מחסור בסקס אפיל, בין השאר בשל נוכחות נשית דלה מדי בתחום הזה). ובכל זאת - כשאתם חושבים על סטארט-אפ וטלוויזיה, סביר להניח שהדבר היחיד שעולה לכם בראש זה "מסודרים" - סדרה קומית במהותה, שעסקה באנשים שכבר עשו את המכה ולא באלו שעוד מנסים לעשות אותה, ושההוויה שתיארה הייתה יותר מדומיינת מאותנטית. העונה הראשונה של "מחוברים" התקרבה למציאות יותר, כאשר נתנה זמן מסך לישי גרין ולסטארט-אפ הדי מצליח שלו, וסיפקה תמונה נאמנה יותר למקור - אבל גם היא מהצד של הווינרים.

החוסר הזה בתוכן קיים מזכה את "סיליקון ואדי", סדרת הדוקו של דניאל סיוון (שהפרק הראשון שלה שודר אתמול ביס דוקו), בנקודת זכות אחת אוטומטית. לאחר צפייה בכל ארבעת פרקי הסדרה, היא מקבלת גם את השנייה, שכן סיוון ושאר היוצרים (יוסי בלוך, רונן בן-טל וזאב אמריך) לא רק מספקים הצצה אל מאחורי דלתות המגדלים של הרצליה פיתוח, אלא מתמקדים בעיקר בדברים הפחות חיוביים שקורים מאחוריהן.

כאשר סיון וחבריו החלו לתעד את ארבעת המיזמים, מן הסתם לא היה להם מושג מי מהם יגמור עם מיליונים בבנק ומי עם אוברדרפט זועק. לא כל אחד מארבעת סיפורי הסינדרלה שב"סיליקון ואדי" מקבל את הנסיך שלו בסוף, וגם כשיש האפי אנד, הוא לא תמיד מוחלט. תקראו לזה עניין של מזל - אבל דווקא הקשיים בהם נתקלו היזמים ושאותם תיעדו היוצרים - הופך את הסדרה למשהו מעניין במיוחד בנוף התיעודי המקומי. בעוד שניתן לצפות שבסדרה על סטארט-אפים נראה את המצלמות עוקבות אחרי הגיבורים בין פגישות עם אושיות מעולם הטכנולוגיה, הפסקות צהריים במסעדות בהן משלמים עם כרטיס מגנטי שמספקת החברה ותחרויות סטארט-אפים ברחבי העולם - "סיליקון ואדי" מציגה אנשים שאולי חולמים על ניו-יורק, אבל בינתיים לא מצליחים להגשים את החלום הצנוע של מציאת משרד להשכרה בשדרות רוטשילד. כסף גדול? בשלב המאוד ראשוני בו מתעדת הסדרה את היזמים (בחירה מעניינת וראויה להערכה) - לא רק שהם עוד לא חושבים על להתעשר בגדול - הם בעיקר שוברים את הראש על מציאת משקיעים שיאפשרו להם להפוך את המצאתם מ'פרויקט גראז' שעושים בבית, לחברה אמיתית שמסוגלת לשלם משכורות לעובדים - וליזמים עצמם (שרובם מעידים כי בינתיים כל הכסף של המיזם מגיע מכיסם הפרטי ההולך ומתרוקן).

מבלי להיכנס יותר מדי לספוילרים, נאמר שגם להצלחה כאן יש לרוב מימדים צנועים. בפרק השני, למשל, מקבל אחד הצוותים את ההודעה שהתקבל לחממת סטארט-אפים מקומית, עניין של ליווי ייעוצי פלוס מתן משרד קטן בחינם למשך שלושה חודשים. הבשורה נחגגת על יד היזמים כאילו זה אתה התבשרו על רכישתם על ידי גוגל. בסיטואציות אחרות אנחנו רואים אותם מקבלים כתף קרה מקרנות הון-סיכון, מותקלים על ידי משקיעים שלא מבינים את המודל העסקי ולא מאמינים לנתונים המוצגים, מתאכזבים, מתרסקים ובעיקר - רבים אחד עם השני. הרבה.

הבמאי דניאל סיון שולט בתוכן הסדרה ביד בוטחת. הוא מצליח לקחת ארבעה סיפורים נפרדים, לשלב אותם יחדיו בצורה שאינה מבלבלת, ליצור נראטיב וקווי עלילה המתפתחים מפרק לפרק ומספקים צפייה קולחת, ואף לייצר דמויות עגולות מספיק כדי שהצופה יוכל להגיע למסקנה מי הפייבוריט שלו ומי מייצר אצלו אנטגוניזם.

הבולט מבין דמויות הסדרה הוא היזם יוסי תאגורי, המנסה במהלכה למצוא משקיעים לאפליקציית המלצות האוכל שלו "פיד מי". כמה מהדמויות האחרות שטאנציות מדי, אפילו קלישאתיות, ונראות כאילו יצאו מאותו פס ייצור של טובי-בנינו-יפי-הבלורית-והתואר-יאללה-לקורס-טיס (אלרן מלול-לוי ונעם טויסטר מחברת "שופ רוסטר", ועידו וולף מחברת "סליב"). תאגורי, לעומתן, מעביר דמות צבעונית, אנרגטית, ממזרית משהו, שמצליחה לייצר אהדה כמעט מיידית - בין השאר בגלל אופי הפרפורמר שלו. כאשר בפרק הראשון הוא מספר שהוא טס לניו-יורק כדי להיפגש עם משקיעים, לרגע נדמה שאולי הסדרה הזאת הולכת בעצם להיות מעין ריאליטי נוסח "חי בלה-לה לנד", שיציג ישראלים פרובינצלייים נאכלים בלי מלח על ידי אמריקאים חשובים בחליפות. אך דניאל סיון כמעט ולא נופל לפח הזה. אמנם מדי פעם עולה השאלה כמה ממה שרואים על המסך מתועד על ידי המצלמה וכמה למעשה נוצר על ידה, אך למעט התהיה הזאת שצצה מספר פעמים, לעתים עקב תחושה של אובר-בימוי (היזמים המתוסכלים יושבים בבית מלון, ובמקרה צופים בסרט על חיי סטיב ג'ובס) - סיון מצליח להעביר את הסיפורים בצורה עניינית ומכובדת שלא נופלת לרידוד ולחד מימדיות.

פספוס מסוים מתקיים עם סיפורה של אפרת רומן, יזמית "קיור דיווה". כאישה היחידה בסדרה, היא מלכתחילה נמצאת בפוזיציה מאתגרת של קושי בהשתלבות טבעית במארג הסיפורים. העובדה שהמוצר שלה הוא לא עוד אפליקציית אייפון גימיקית, אלא פורטל אינטרנט לחולות סרטן השד - רעיון אליו הגיעה עקב מחלתה שלה - הופכת את סיפורה לכזה שקצת מתקשה להשתלב עם שלושת הסיפורים האחרים ומייצר טון אחר, אישי וכבד יותר. גם העובדה שחלק גדול מהזמן רואים אותה באינטראקציות 'סיסטרהוד' ו'גירל פאוור' למיניהן (גם אם אלו קורות בהקשרים עסקיים לעתים) מבליטה את השוני, וכאילו אומרת - בין אם במתכוון או אם לא - את מה שיודע כל מי שעבד בעולם הסטארט-אפים: הנשים בו הן מיעוט, והסיפור שלהן הוא לכל הפחות קצת שונה מזה של מקביליהן הגברים - גם כאשר הן ממלאות את אותם התפקידים.

אם אחרי "מסודרים" רצתה כל אם פולניה שהבן שלה יפתח סטארט-אפ, קיים סיכוי גבוה שלאחר צפייה ב"סיליקון ואדי" היא תשוב להגיד לו ללכת להיות עורך דין, עם משכורת קבועה שנכנסת בכל ראשון לחודש. מי צריך את כל כאב הראש הזה של חברה המתנדנדת בין קיום לכליון ומוצר שלא ברור אם יהיה הפייסבוק הבא או כשלון מהדהד? אולי בסוף יחליט הבן ללכת להיות דווקא במאי דוקו. "סיליקון ואדי" מוכיחה שטוב שיש גם כאלו.