הדרך לקריית-גת, נווה מדבר פריפריאלי של תעשייה ומשרדי ענקיות היי-טק, רצופה נופים ירוקים. עד השעה 9:00 בבוקר יש בחנייה כבר שלושה אוטובוסים שהגיעו מתל-אביב, כחלק ממערך ההסעות לעובדים. הכניסה המאובטחת לבניין מזכירה את מערך האבטחה של משרד ביטחוני. בחדר האוכל הבשרי של החברה אני מכיר את מני, מומחה למכונות ייצור שבבים. אליו אתלווה ליום עבודה אחד באינטל. בחדרי המדרגות מוצבים שלטים המורים למטפסים להחזיק במעקה למען שמירה על הבטיחות - ומני מתעקש שנשמע בקולם.
מני הוא עובד ותיק יחסית באינטל, ונמצא בה כבר שש שנים. אלה חדשות טובות מבחינתו, שכן עובד שסוגר שבע שנות עבודה בחברה זכאי, בטרמינולוגיה צבאית, ל"רגילה" בת חודש רצוף - זמן שבו הוא מקבל שכר אך לא עובד בפועל. כיום, המשמרות שלו פרושות על פני ארבעה ימים בשעות משתנות, כאשר את העבודה בסופי שבוע הוא פחות אוהב. "אני נשוי טרי, ונורא חורה לי לצאת בשישי בערב למשמרת לילה ולהשאיר את האישה בבית", הוא מתוודה.
בסיבוב בבניין אני נחשף לכמה מן האטרקציות שיש למקום העבודה הטכנולוגי הנודע להציע לעובדיו. אף שבאינטל מדגישים שהם אינם מציעים את רמות השכר הגבוהות בענף (אך דואגים לפצות על כך בפינוקים שונים) אין במפעל בקריית-גת משהו שלמודי האטרקציות של משרדי גוגל יפלטו בעקבותיו "וואו" מתפעל.
בחדר בשם Fab Club (משחק מילים על שמו של המפעל Fab28) מנצלים עובדים את זמנם הפנוי כדי לצפות בפרק של "איש משפחה". בצד נחות להן כורסאות מסאג' ועמדות משחקי וידיאו. יש גם חדר כושר, ובקרוב ייפתחו במקום גם מרפאה ומספרה. לעובדי אינטל קריית-גת (פרט לעובדי הייצור) שמור משרד מכווץ בצורת קובייה ('קיוביקל'), ומני נלהב להראות לי שגם בכירי המפעל, כמו מנכ"לית אינטל ישראל מקסין פסברג, יושבים בקובייה ולא בחדרון סגור, ומציין שאין להם מקומות חנייה שמורים.
גולת הכותרת של יום העבודה הוא הכניסה ל-Clean Room בן שלוש הקומות - החדר הנקי בו מתבצעת פעילות ייצור השבבים. באינטל אומרים שהוא נקי פי 10,000 מחדר ניתוח. כדי לשמור על סטריליות מטורפת כזאת, וגם כדי להגן על הגוף מחשיפה לחומרים רעילים, על כל מי שנכנס לקלינרום להשתתף בפסטיבל חבישת פרטי הלבוש המיוחדים, הכוללים כפפות בד וגומי, חליפת בד, כובע לכיסוי הפנים ונעליים. עוד יש לחטא את הפריטים מבחוץ בעזרת מגבונים מיוחדים. התוצאה נראית כמו משהו בין מדביר לאסטרונאוט. את המחברת שלי לא הורשיתי להכניס, ובמקומה קיבלתי מחברת עם דפים מיוחדים שאמורים לא להשיל סיבים.
אחרי שהופכים לפועלים מדוגמים, מקבלים את פנינו תאורה כתומה ואנשים נחמדים בחלוקים לבנים, כתומים וכחולים, כאשר הצבעים השונים נועדו ליצור הבחנה בין שלבי הייצור של הרכיבים. האור הכתום, כך מוסבר, אידיאלי לתהליכים טכניים מסוימים. החלוקה הזאת דרושה גם למכונות שרק בעלי חלוקים בצבעים מסוימים מורשים לפתוח. בקלינרום, אגב, אין שירותים אך יש מים לשתייה. מי שמצונן יכול להשתמש במגבונים יבשים ייעודיים.
התחושה באיזור הזה היא כשל בורג קטן במערכת האלקטרונית הגדולה: אנשים בחליפות מסתובבים במרחב העצום - שגודלו כמו "ארבעה מגרשי כדורגל", לטענת מני - ומספקים למכונות, שנדמה שעוד רגע יעשו טוויסט מעולם המטריקס וישתלטו על העניינים, את מה שהן צריכות כדי לעבוד. מני מסביר ומפרט על התפקיד השוטף שלו: הוא מבצע פעולות למניעת תקלות במכונות המייצרות את השבבים, עובד על פי הגדרות יצרן ומבצע פעילויות שונות לשמירה על ניקיון המכונות. בינתיים, מעל ראשינו חולפים בקרונות מעין כלי רכב קטנים שתפקידם להעביר חומרים למכונות. שרשרת המזון שבסופה מגיע השבב המיניאטורי למכשירים אלקטרוניים כמו מחשבים אישיים וסמארטפונים, לא נראית מהצד של עובדי החומרה כמו הדימוי העתידני של עולם הטכנולוגיה.
בהפסקה מהקלינרום מתיישבים בכורסאות באחד מחדרי הישיבות הרבים המפוזרים בין הקומות. ישנם שני סוגים של אלה: חדרי ישיבות גדולים, המיועדים לפגישות מרובות משתתפים, וחדרים קטנים מאוד, בהם שתי כורסאות בלבד, המיועדים למפגשים אחד על אחד. אני מנצל את הישיבה בחדר הצפוף כדי לשאול על סוגיה רגישה, כזו שמוכרת היטב לעובדי ההיי-טק: הערכות עובדים שנתיות, כלי שמשמש את ההנהלה לתגמל את מי שעובד לשביעות רצונה, ומנגד, עשוי להביא לפיטוריהם של עובדים המדורגים נמוך.
באינטל התהליך מתבצע על-ידי המנהל הישיר של כל עובד. זה לא מטריף אנשים לעמוד במשך חודשים תחת זכוכית מגדלת ולהיות נתונים לתקופת מבחן, כשבכל שנה מזדקר הפטיש הכבד הזה מעל הראש? אף שמני מודה שלא היה מרוצה מהתוצאה שקיבל, הוא מדגיש שבאינטל נדיר לראות את התהליך הזה מסתיים בפיטורים. לדבריו, עובד שלא עומד בציפיות מקבל הזדמנות להשתנות ולהשתפר. לעומת זאת, עובד שהתוצאות שלו כן חיוביות יכול ליהנות מבונוס נאה.
בסוף הערב, אני מתבונן בהליך החלפת המשמרת וחפיפת העובדים ללילה הנכנס. מני מדגיש בשיחה איתי את ריבוי הקפיטריות: חדר האוכל הבשרי מול זה החלבי, בית קפה וסופר שפתוחים לאורך כל שעות היום. בהסעה לתל אביב, אני שומע עובדת שמתלוננת שהאוכל במשמרת "נהיה מזעזע". אולי בכל זאת הצרות המשותפות לרוב העובדים הן גם נחלתם של מצליחני ההיי-טק.
