פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      The Last of Us: להיט דכאוני

      The Last of Us הוא אחד המשחקים הטובים ביותר שנראו על הפלייסטיישן 3 - שירת ברבור יפהפייה של הקונסולה הותיקה

      כשכתוביות הסיום של The Last of Us עולות, אני מרגיש הקלה בלתי רגילה. במשך כמעט שבוע שיחקתי בכותר הזה, וזהו, עכשיו אני כבר לא חייב לחזור אליו. עולם המשחק יוכל לעבור אל תוך המקום בזכרון ששמור ליצירות טראומטיות אחרות, החלומות עליו יפסיקו להדיר שינה מעיניי וצלילי "קליק" ליליים לא יגרמו לי להתקף לב. רק השאלה נשאלת, השאלה האחרונה שהמשחק מציב בפני השחקן, זו שאת התשובה עליה אנחנו אולי מקבלים בהבעת פנים שמופיעה ברגעיו האחרונים, ואולי לא.


      מפתחי The Last of Us, אולפן Naughty Dog, מוכרים למרבית בעלי קונסולת פלייסטיישן 3 בזכות סדרת משחקי Uncharted. שלושת משחקי הסדרה שהגיעו לפלייסטיישן 3 הם מהכותרים הפופולריים ביותר - גרסאות מודרניות מרהיבות לאינדיאנה ג'ונס, עם גיבור עשוי ללא חת, נשים במצוקה וזומבים נאציים. משחקי הסדרה הזו תמיד הציגו עלילה טובה, אפילו אם מטופשת למדי, יחד עם אקשן מגניב ופאזלים סביבתיים נחמדים.

      על פניו, המתכון של The Last of Us דומה - בבסיסו, זהו משחק אקשן, ובין קטעי ההרג ההמוני שזורים להם פאזלים וסצינות עלילתיות. אך בפועל, אם באנצ'רטד קטעי המעבר היו בדיוק זה, קטעי מעבר בין סצינת אקשן אחת לשניה, הדבר הראשון אותו אתם לומדים לעשות בלאסט אוף אס הוא לפחד מהאקשן. לפחד פחד מוות.

      סוף העולם שמאלה

      אך לפני שמדברים על הפחד, כדאי להסביר במה מדובר. The Last of Us מציג לנו עולם פוסט אפוקליפטי. אנחנו רואים את האפוקליפסה מתחילה, בסצינת סיום שקובעת את הטון של שאר המשחק, ואז קופצים 20 שנים קדימה. ג'ואל הוא מבריח טקסני מריר ואגואיסט שחי בבוסטון - אחד האזורים הבטוחים האחרונים בארה"ב, שמלאה כולה בסוג של זומבים, אנשים שנגיף מסתורי הרס להם את המוח והפך אותם לפטריות צמאות דם. חלקם מתנהגים כמו ניאו-זומבים רגילים (מהסוג שרואה אתכם ורץ כדי לנשוך לכם את הצוואר, בניגוד לזומבי הקלאסי שלעולם לא רץ), ואילו אחרים לא מסוגלים לראות אך ישמעו את צעדיכם.


      ג'ואל, יחד עם ידידתו היחידה, טס, עוסקים בהברחת נשק וסחורות אל תוך האזור הבטוח, שנמצא תחת משטר צבאי וסובל ממתקפות מצד מחתרת בשם "הגחליליות". ואז הכל משתנה - ג'ואל נאלץ, שלא מרצונו, ללוות ילדה בת 13 בשם אלי אל מקום בטוח. בנקודה הזו מתחיל המסע של שניהם, שיימשך כמעט שנה ויהיה אחת החוויות המדכאות ביותר בעולם המשחקים.

      The Last of Us (יח"צ)

      אחת הסיבות העיקריות לכך שקשה לצרוך את The Last of Us במנות גדולות היא זו העלילתית. ב-Naughty Dog בנו שתי דמויות ראשיות מרהיבות, עם אישיות מאופיינת ואנושית לגמרי. גם מערכת היחסים ביניהם היא כזו - ג'ואל מתחיל את המסע כשהוא סולד באופן גלוי מהמשימה ומהיצור הכביכול-חסר ישע שהוא נאלץ ללוות. אלי מתחילה את המסע כשהיא מפחדת מג'ואל, ומעדיפה מישהו ידידותי יותר. ואין פה רגע קסם בו הם מפתחים מערכת יחסים של אב ובתו, האינטרקציה שלהם, והשינויים ביחס שלהם האחד לשני, הם איטיים, הדרגתיים ומציאותיים. כשחקן, שמפתח אמפטיה לשתי הדמויות, יהיה לכם קשה לשחק לאורך זמן פשוט כי הסבל אותו השניים האלה עוברים הוא לא אנושי.

      יש הרבה מאוד משחקים שאוהבים להציג עולם פוסט-אפוקליפטי קר ומנוכר, אבל גם אלה עוצרים בדרך כלל במרחק מה מהדברים אליהם The Last of Us מגיע כשזה נוגע להתעללות בדמויות שלו. בכל פעם בה אתם חושבים שמכאן הדברים יכולים רק להשתפר, ובכן, הם לא. ממש, ממש לא. אחרי כמה שעות משחק, אתם לא בטוחים את מי תעדיפו לפגוש - עוד זומבים רצחניים או אולי קבוצה של אנשים רצחניים לא פחות, אך מרושעים הרבה יותר.

      ואז, כפי שקורה ביצירות ספרותיות הטובות ביותר, אתם מתחילים להרהר על טבעו של העולם שמוצג לפניכם. האם האנשים שמנסים להרוג אתכם פשוט כי שוד ורצח היא אחת הדרכים היחידות לשרוד בעולם הזה - הם המרושעים כאן, או שמא קורבנות בדיוק כמוכם. ובסופו של יום, ג'ואל ואלי הורגים מאות מהאנשים האלה, עם סצינה אחת לפחות בה אי אפשר שלא לתהות האם הרצח הזה מוצדק.

      נשק, יום הדין

      בהיותו משחק פעולה מגוף שלישי, נצמד The Last of Us לכמה מהמוסכמות של הז'אנר - מערכת הסתתרות מאחורי מחסה, איסוף תחמושת ומערכת יצירת פריטים מועילים בסיסית. מוסכמות אחרות נשברות: כלי נשק חמים הם המוצא האחרון, באמת. לא רק שהמשחק מספק לכם מעט מאוד תחמושת, בוודא לא מספיק כדי להרוג את כל האויבים, ג'ואל גם לא מאוד טוב בכל הקטע הזה של ירי. למעשה, הוא טוב אם משווים אותו לאדם, אך לא לדמות ממשחקים. הכוונת רועדת, ההדף מצריך כיוון מחודש, הטענת הנשק דורשת מספר מסוכן של שניות, והשדרוגים שתקבלו במהלך המשחק יקלו על המצב רק קצת.


      נשק קר אולי יעיל יותר, אך גם הוא לא אינסופי ולא יאפשר לכם לצאת נקי. מחבטי בייסבול נשברים, סכינים מאולתרים הם בד"כ חד-פעמיים, והאגרופים שלכם אולי יעילים נגד אנשים שרצים אליכם עם מקל אך לא יעזרו נגד חלק מהזומבים, שהורגים אתכם במכה אחת אם רק יתקרבו מספיק אליכם.


      התוצאה של זה היא פחד תמידי. מאחורי כל עיקול עורבת סכנה, אבל באמת. ואתם לא תמיד מצויידים בצורה טובה מספיק כדי להתמודד איתה. The Last of Us הוא אחד המשחקים בהם כנראה תוותרו על שיטוט ברחבי השלב רק כדי לאסוף את כל הדברים, פשוט כי תפחדו לפתוח את הדלת ההיא שמאחוריה יש רעש בלתי מזוהה.

      The Last of Us (יח"צ)

      הראית, איזה יופי?

      מה שמוסיף לרמה הכללית של המשחק הם הגרפיקה והסאונד - Naughty Dog הצליחו לייצר, ככל הנראה, את המשחק היפה ביותר והמרשים ביותר מבחינת סאונד שנראה על הפלייסטיישן 3. שש וחצי שנים לאחר השקתה, וחצי שנה לפני שפלייסטיישן 4 מגיעה לחנויות, זה כנראה השיא אליו הקונסולה מסוגלת. העולם של המשחק עשיר בצורה מרהיבה מבחינה גרפית - מהריסות ערים ועד ליערות, מהנפשת אנשים ועד ליצירת מזג אוויר - הכל נראה מעולה. המשחק גם מבהיר עד כמה עיצוב סאונד הוא דבר חשוב לבניית עולם אמין. הדיבוב שלו מעולה, אך לא פחות חשוב מכך, גם צלילי העולם, והמוזיקה שמלווה את המסע שלכם ברחבי העולם הזה. כולם מוסיפים לחוויה, עוזרים ליצור אשליה של עולם אמיתי.


      אז נכון, לפעמים האשליה נשברת: אלי, ספציפית, נבנתה כך שלמעט ברגעים ספציפיים מאוד, האויבים שלכם לא שמים לב אליה. היא מנסה להתחבא מהם כמוכם, אך בניגוד אליכם, האובים לא ישימו לב אליה במצב הזה, כששניכם מתגנבים. רק אם אתם תתגלו, היא תהפוך לפגיעה גם. עם זאת, אין בעיה לסלוח למפתחים על ההחלטה הזו - האינטליגנציה המלאכותית של כולם במשחק אמנם טובה מאוד (לאויבים יש כשרון מיוחד באיגוף), אך לא מושלמת, ולא היה זה הוגן להרוס עבורכם את החוויה רק כי הקונסולה לא יכולה למצוא עבור אלי קופסה להתחבא מאחוריה.

      סוף הסיפור

      ואז, אחרי כ-14 שעות משחק זה נגמר, באחת הסיומות המוצלחות ביותר שהיו למשחק מחשב אי פעם, סיומת שראויה לסיפור שגוללו ב-Naugthy Dog. וכן, יש למשחק מצב מרובה משתתפים לא רע דווקא, שמאפשר לכם לגייס שורדים בהסתמך על הצלחתכם בקרב, אבל לא ברור עדיין האם אנשים ימשיכו לשחק בו לאורך זמן, אחרי שמשחקי פעולה "ייעודיים" כמו קול אוף דיוטי ובאטלפילד יגיעו לשוק.


      אני שמח ש-Naughty Dog סיפרו לי את הסיפור של ג'ואל ואלי, ואני שמח שהוא נגמר, יחד עם הדכאונות והפחד שהצליח לעורר. אם יש לכם פלייסטיישן 3, אתם מעל גיל 18, ולא סולדים מסיפורים שמצליחים גם לדכא וגם להפחיד (בצורה הטובה ביותר), זה אחד ממשחקי החובה של 2013, אקורד סיום מרהיב לקונסולה שנמצאת בסוף חייה.