תחקיר: מה המשטרה עושה עם הסתה ברשת?

"יום אחד ייגמר החלום הרע הזה", כתב ראזי נאבולסי, סטודנט בן 24 מחיפה, בשיר מחאה שהעלה לפייסבוק שלו. כעבור חמישה ימים דפקו שוטרים על דלתו והודיעו שהוא עצור באשמת הסתה לאלימות בפייסבוק שלו. נאבולסי הוא פעיל פוליטי ערבי, וכשכתב "החלום הרע הזה" התכוון לכיבוש – מה שהפך את המשפט התמים, בעצם, לבעל פוטנציאל הסתה מסוכן ביותר, או לפחות כזה שמחייב בדיקה משטרתית, רק ליתר ביטחון. גם אמיר עבד רבו, צלם פלסטיני ממזרח ירושלים, זומן לחקירה לאחר שכינה בפייסבוק שלו את ניר ברקת "ראש עיריית הכיבוש".

אז האם המשטרה אורבת לפוסטים שלנו ברשתות החברתיות, ומוציאה ניידת כשאנחנו מתבטאים בצורה קצת חשודה? כמובן שלא. מן הסתם, אנשים מסוימים יהיו על הכוונת יותר מאשר אנשים אחרים: בתקופת המחאה החברתית, למשל, פעילים סיפרו כי התבטאויות אנרכיסטיות מסוימות בפייסבוק או בטוויטר שלהם הקפיצו לא פעם את המשטרה לביקור אצלם. על מקרים דומים וקיצוניים יותר שמענו גם במדינות אחרות – בתקופת המהומות האלימות באנגליה של 2011, נעצרו שני צעירים ונשלחו לכלא ל-4 שנים – רק בגלל כתיבת פוסטים בפייסבוק שעודדו גולשים למחאות אלימות. במילים אחרות, אם אתה על הכוונת של המשטרה מלכתחילה - יחכו לך בפינה, גם על סטטוס תמים לכאורה.

אך גם במקרים של פוסטים פוגעניים ללא קריאה לפעולה או להפיכה, המשטרה קופצת: בשנה שעברה, כשחייל בן 19 פרסם פוסט שמשווה את הרב עובדיה יוסף להיטלר זמן קצר לאחר מותו, המשטרה פתחה בחקירה ולא נחה עד שאיתרה אותו, חקרה אותו ופתחה נגדו תיק פלילי. בגלל הקושי לאכוף התבטאויות ברשת, יש להניח שהמשטרה לא תופיע על סף דלתכם ברגע שתכתבו פוסט פוגעני – אם היא בכלל תגיע.

אבל מה קורה כאשר מוגשת תלונה של ממש כנגד מישהו על התבטאות מסיתה בפייסבוק? האם אז היא מחויבת לבדוק את העניין? זה כבר תלוי במצב הרוח שלה. על הנייר, הסתה היא עבירה על החוק שצריך לטפל בה. חוק העונשין מגדיר הסתה לגזענות כ"פרסום דבר במטרה להסית לרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה עוינות או אלימות או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". האם במקרה של יהודים שמסיתים נגד ערבים, ולא להיפך, ולא יהודי נגד יהודי – גם אז היא פועלת בכזו חריצות לעצור את ההסתה?

אפשר למצוא הרבה דברי הסתה נגד ערבים בקבוצות פייסבוק ישראליות, אבל התמקדנו יותר בקבוצות "מסודרות" של אנשים מוכרים: עמוד הפייסבוק של איש הימין הקיצוני מיכאל בן ארי, וקבוצת הפייסבוק של ארגון להב"ה (למניעת התבוללות) בניהולו של בנצי גופשטיין. שניהם מקפידים שלא לפרסם דברי הסתה בעצמם, אך כמעט לעולם אינם מוחקים דברי הסתה של מגיבים מהעמוד – למעשה, נדמה שלפעמים הם אפילו מעודדים אותם: כך, למשל, לפני כשנה וחצי, פרסם מיכאל בן ארי פוסט נגד ח"כ חנין זועבי ושאל את המגיבים: "מה לדעתכם צריך לעשות לה?", מה שהוביל למאות תגובות נלהבות ובהן הצעות הריגה שונות באמצעות חנק, שיסוף, אונס ושאר עינויים. בן ארי נשאר "נקי", כביכול, כיוון שרק העלה שאלה תמימה, אך קשה להניח שלא ציפה לסוג כזה של תגובות. כמובן, הוא גם לא מחק אותן.

"פייסבוק לא אחראית לתוכן גולשים, אבל מיכאל בן ארי כנראה כן אחראי, כיוון שהוא מודע לתוכן ולא מונע אותו", אומר עורך דין יהונתן קלינגר, העוסק בדיני פרסומים באינטרנט, "בפסק הדין בושמיץ למשל, בית המשפט הטיל אחריות על מנהל פורום שלא מחק הודעות".

הצעות הרג ועינויים הן דבר שבשגרה בעמודים של בן ארי וגופשטיין, ואנחנו מתייחסים כאן בעיקר לקריאות אלימות כלפי אזרחים אלמוניים חפים מפשע – לא לקריאות נגד מחבלים או תגובות לדיווחים על פיגוע, למשל, שאז עוד אפשר להבין את האמוציות האלימות. לעתים מדובר בדברי שטנה כלליים, כמו "צריך לשרוף את כל הערבים ולהרוג את כל השמאלנים", אך לעתים הם מכוונים כלפי אנשים מסוימים. בעמוד של ארגון להב"ה, למשל, פורסמה בעבר תמונה של זוג מעורב, ישראלית ואריתראי, והתגובות חשפו את שמותיהם של המצולמים הציעו לרצוח את שניהם. אחד המגיבים אף פרסם את הטלפון שלו וביקש משאר המגיבים להתקשר אליו בפעם הבאה שיראו "מקרה כזה", והוא יעשה להם "משטרת צניעות", כי "אני אשמח בשביל זה (לעשות) עבירה פלילית".

טקסטים כאלה נראים כיותר מסוכנים ומסיתים לאלימות מאשר "יום אחד ייגמר החלום הרע הזה" או "ניר ברקת ראש עיריית הכיבוש". אספנו את המובהקים ביותר משתי הקבוצות גם יחד, כולל התבטאויות אלימות של מנהלי הדף עצמו, הדפסנו ולקחנו את ערימת הדפים למשטרה סניף דזינגוף תל אביב, לראות מה יקרה כשנגיש תלונה על האנשים שפרסמו אותם – שמזוהים בפייסבוק בשמם המלא, ולעתים אף בכתובתם ובפרטי התקשרות.

השוטרת שקידמה את פנינו נראתה מאוכזבת כששמעה את סיבת התלונה. "הסתה?" התפלאה, "נגד מי? נגדך?" הסברתי לה שאמנם לא נגדי מסיתים (הפעם), אך אם היא תעיף מבט בחומר המודפס היא תבין שמדובר בטקסטים מסוכנים ואלימים שמסיתים לאלימות נגד ציבור שלם. היא עדיין לא התרשמה.

"אם לא הסיתו נגדך ספציפית – אין לנו מה לעשות עם זה", הבהירה, "רק האדם שנגדו הסיתו יכול להגיש תלונה. למה זה עניינך בכלל? שהם ידאגו לעצמם".

ביקשתי שתסתכל בדפים שהבאתי, כדי שאסביר לה למה לדעתי מדובר במשהו פלילי שצריך לחקור. היא לא הסכימה להסתכל, לא הסכימה לשמוע הסברים, רק לרשום את התלונה. "בדפים שהבאת אני לא נוגעת, אני מצרפת אותם לתלונה ומעבירה לקצין שיטפל בחקירה", הסבירה, "הוא זה שיעבור עליהם ויחליט מה עושים עם זה, זה לא תפקידי". השארנו את הדפים אצלה וקיבלנו מספר טלפון שבו אפשר לבדוק את התקדמות החקירה.

כעבור כמה ימים התקשרתי וביקשתי לדעת איך התיק מתקדם ואם הקצין כבר ראה את החומרים שהשארתי. באגף החקירות בישרו לי ש"הוחלט שאין כאן עבירה". כשביקשנו פרטים, התברר שמי שהחליטה שאין פה עבירה ושסתם בלבלתי את המוח - היא אותה שוטרת שרשמה ממני את התלונה, אותה שוטרת שסירבה להסתכל בדפים כי זה לא תפקידה. "אמרו לי שמעבירים את זה לקצין חקירות, והוא זה שמחליט מה עושים", התפלאתי.

"נכון", אמרו לי ,"יש שלב שבו גם הקצין עובר על התלונה ומחליט מה לעשות איתה, אבל זה ייקח קצת זמן כי הוא בחופשה".

מתי הוא יחזור מהחופשה?

"זאת חופשה ארוכה. זה לא יקרה בזמן הקרוב".

ניתן לקצין עוד קצת זמן ליהנות בחופשה שלו, ונחזור בינתיים לראזי נאבולסי. הפוסט שלו, עם ה"חלום הרע" הזה, עלה לו ב-11 ימי חקירה במעצר, ו-5 ימים במעצר בית. אמנם, לא רק בגלל הפוסט: הוא רק היה העילה למעצר. בשאר הזמן בדקו החוקרים את כל פעילותו הפוליטית של נאבולסי כדי לוודא שהוא אכן לא מהווה איום. בין השאר, הוא מספר, חקרו אותו על סטטוסים שפרסם בזמן המהפכה במצרים. "אמרו לי – אתה רומז בסטטוסים האלה שצריך לעשות מהפכה גם כאן", אומר נאבולסי. למותר לציין שגולשים יהודים רבים מספור כתבו בשבחי המהפכה בפייסבוק שלהם באותה תקופה, אך הם דווקא לא נעצרו.

"למיטב ידיעתנו לא היה דבר כזה בישראל, להיעצר לחקירה רק בגין דברים שפרסם בפייסבוק", אומר חסן ג'בארין, עורך הדין של נאבולסי וגם מנכ"ל ארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל", "לא הייתה כאן עילה למעצר כל כך ארוך, לא היה פה מקרה של שיבוש הליכים או מעצר שמבקש למנוע פגיעה מיידית באינטרס הציבורי. כנראה רצו להרתיע צעירים ערבים מלהתבטא ברשת בחופשיות. צעירים יהודים רבים כותבים דברים חריפים ביותר בתחום הגזענות, ולמרות שיש בזה הסתה לאלימות - הם לא נעצרים לתקופה כזו ממושכת. ובצדק –עבירות ביטוי לא מצדיקות מעצר בכלל לדעתי".

אולי המשטרה ידעה על נאבולסי משהו שאנחנו לא יודעים.

"אם הייתה הצדק לכתב אישום היו מגישים, אבל עובדה – עברו כמה חודשים מאז ולא הגישו. אז עצרתם אותו וחקרתם אותו וטענתם שיש פה הסתה ועבירות טרור – איפה כתב האישום?"

בחזרה לתלונה הקטנה שלנו. בין הפוסטים המודפסים שהשארנו באגף החקירות: הבחור שמזמין אנשים להזעיק אותו טלפונית כשיראו זוג מעורב כדי שיוכל לטפל בהם; תמונה של פעיל "להב"ה" מחופש לערבי פצוע ומדמם, שמעליה כתבו מנהלי העמוד: "ככה ייעשה למי שיחשוב על יהודייה"; שלל תיאורי עינויים קשים שצריך לבצע בערבים (לערביות – תיאורי אונס); ופוסט של בנצי גופשטיין עצמו, שצירף כתבה על הניסיון של נפתלי בנט להכניס ערבים לשוק העבודה, וכתב תחתיו: "זה בדיוק ההבדל ביני לבין בנט. אני בעד להכניס אותם לעולם הבא". על הפוסט הזה כבר הוגשה תלונה נגד גופשטיין לפני כחודש, על ידי אזרח זועם מחיפה, וגופשטיין אכן נעצר לחקירה ושוחרר בערבות כעבור שעתיים. המגיבים בעמוד שלו, של להב"ה ושל מיכאל בן ארי ממשיכים להתבטא בטקסטים מעוררי צמרמורת.

אנחנו מגיעים לתחנת המשטרה בפעם האחרונה, כדי לברר אם משהו מאיומי הרצח גם עורר עניין אצל מישהו, ואם הקצין חזר כבר מהחופשה כדי להעיף מבט בחומרים. אנחנו מגלים שהתיק נסגר סופית – לא ברור אם על ידי הקצין הנופש המסתורי או, סביר יותר להניח, על ידי אותה שוטרת שלקחה את התלונה מלכתחילה, סירבה להסתכל בחומרים שהגשנו והחליטה על המקום שאין כאן עבירה. מצד שני, זה היה בדיוק באותו יום שהשחקן יהודה לוי היה אומר להגיע להיחקר על שימוש בסמים קלים, אז אפשר להבין שזה נראה להם חשוב יותר.

"המשטרה על פי חוק צריכה לבדוק כל עבירה", מסביר לי עו"ד קלינגר, "הבעיה היא שהעומס שמוטל עליה לא מאפשר את זה, והרבה פעמים המשטרה בוחרת לחקור עבירה א' ולא לחקור עבירה ב', רק כיוון שיותר קל לחקור את עבירה א'. המשטרה לא תמיד מבצעת את האיזונים בין הזכויות, ולכן עשויה לעצור אזרחים במקרים שבהם אותם אזרחים מפרסמים ברשת דברים שעשויים להיחשב כהסתה, או לא לעצור בכלל במקרים חמורים יותר".

"אכן התקבלה התלונה בנדון בתאריך 18.03.2014 בתחנת לב ת"א. החוקרת גבתה את תלונה והעבירה אותה לידי קצין חקירות ממונה אשר בחן את המשך הטיפול.

עפ"י הנחיית פרקליטות המדינה, כאשר עולה חשד לעבירות של הסתה לגזענות ואלימות יש להעביר את החומר לידי מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה וכך נעשה. עם קבלת החלטת הגורמים המוסמכים יוחלט על אופן המשך הטיפול בתלונה ועדכון בהתאם יימסר למתלוננת".

(הערת המערכת: בתחנת המשטרה, לפני שפנינו למשטרה בבקשת תגובה, נמסר לנו שהתיק נסגר סופית ולא ימשיכו לטפל בו)

לגבי ההבדלים בין אופני טיפול בסטטוסים של נאבולסי ועבד-רבו לעומת בסטטוסים של מגיבים יהודים:
"למותר לציין כי הליכי חקירה מתבססים על תשתית ראייתית לביצוע עבירה פלילית ובשום אופן ללא קשר לזהות המתלונן או החשוד. ככלל, כל סוגיית האכיפה ברשתות חברתיות המהוות מטבען פלטפורמה לביטוי אישי טומנת בחובה סוגיות מורכבות הנוגעות לחופש הביטוי ולזכות לפרטיות. עבירות פליליות המבוצעות ברשת האינטרנט מטופלות במשטרה על ידי מערך מיומן ומקצועי של חוקרי מחשב מיומנים הפרוס בכלל מחוזות משטרת ישראל ובלהב 433. במקרים בהם לא מדובר בעבירה פלילית, באם ניתן, יוסבר לאזרח כיצד לפנות לגורם המתאים על מנת לנסות להפסיק את הפעילות הפוגענית".

"אני לא עובד במחיקת תגובות בעמוד שלי. פייסבוק זה שוק, וברגע שנכנסת לשוק אתה לא יכול להיות מאמא תרזה. אם המשטרה תעבור על הפייסבוק שלי ותגיד לי למחוק תגובות מסוימות - אני מוכן לתת להם אפילו הרשאה למחיקה, אבל לי אישית אין זמן לזה, יש לי המון תגובות בעמוד".
לגבי סטטוסים של בן ארי שנראים כמעודדים מראש תגובות אלימות:
"זה עניין מאוד שיפוטי. את מחליטה שזה מעודד אלימות, אני מחליט שזה מעורר דיון. אני מתעסק בעובדות לא בדברים שיפוטיים. זה פייסבוק, זה בני אדם בסופו של דבר. מעלים סטטוס, אומרים דברים וזהו, ולכל אחד בפייסבוק יש את הצורה שלו והסגנון שלו. להוריד את זה זו פגיעה בחופש הביטוי, כי איפה יעבור הגבול?"