עובדים יקרים, תנצרו את המקלדת

"נהרגו עוד 11 חיילים... :)"

הסטטוס המקומם הזה התפרסם בפייסבוק של לינה עאלם, ואומת הרשת ביקשה להענישה. לפי פרופיל הפייסבוק שלה, עאלם היא עובדת בסלקום, חברה שידועה בחיבתה לתדמית משפחתית-לאומית. אומת הרשת הפיצה תמונה של הפרופיל של עאלם עם סטטוס השנאה והלוגו של סלקום, וקראה לפיטוריה. הקריאה הבעירה את הרשת החברתית.

בסלקום, חברה שמפחדת כל כך מכוחם הרשתי של לקוחותיה עד שהיא נמנעת מלהחזיק דף פייסבוק רשמי, מיהרו לנסות ולרצות את הגולשים הזועמים. המנכ"ל, ניר שטרן, התערב באופן אישי ושלח לעובדי החברה מכתב שבו ביקש להבהיר את עמדת החברה ולקבוע כללי התנהגות חדשים:

"ביממה האחרונה הופיעו מספר התבטאויות קיצוניות של עובדים ברשתות החברתיות, הנוגעות למצב הבטחוני", כתב שטרן לעובדים. "התבטאויות אלו הביאו לרעש תקשורתי וויכוחים סוערים בקרב עובדי החברה ולקוחותיה. לאור זאת, אני דורש להפסיק לאלתר את הבעת הדעות הקיצוניות ברשתות החברתיות ולשמור על רגישות ואיפוק". במשפט שנראה כי נכתב בהכנה לדליפת המכתב לתקשורת הוסיף שטרן: "סלקום מוקיעה ומגנה מכל וכול אמירות פוגעניות שמפורסמות על ידי עובדים בעמוד הפייסבוק הפרטי שלהם וקוראת לעובדי החברה לנהוג בכבוד ובסובלנות כלפי האחר".

אולם נראה שהנחישות של המנכ"ל נתקלה בחומת ייעוץ משפטי, שכן בהמשך המכתב הוא חותר תחת ההנחיה שלו עצמו וכותב: "עובד שיבחר להביע דעתו ברשת החברתית, למרות הוראה זו, נדרש להסיר באופן מיידי את שייכותו לקבוצת סלקום, שכן, סלקום אינה גוף פוליטי ואינה מזדהה או מביעה דעה בעניינים פוליטיים ומדיניים".

כבר לפני מבצע צוק איתן היו מקרים שבהם הופעל לחץ על גופים מסחריים לפטר אנשים בגלל סטטוסים שהעלו. למשל, השוטר אריאל שפירו, שכתב בפייסבוק על ערביה שהיתה מעורבת בקטטה "חבל לא מתה הזונה הערבייה", פוטר בהוראת המפכ"ל יוחנן דנינו; אולם אירועים שהעסיק את אמין אסלנוב, שהצטלם לפייסבוק כשהוא מתעלל בחתול, הוצף בקריאות לפטרו; ופרופסור אמיר חצרוני, שמרבה להתבטא בפרובוקטיביות ברשת החברתית, זכה למספר רב של פניות לפטרו מאוניברסיטת אריאל בעקבות התבטאויות שונות שלו. אבל בימים האחרונים התמסדה השיטה, עם דפי פייסבוק שמוקדשים לציד סטטוסים והלשנה למעסיקים, כמו העמוד "לא בבית ספרנו".

החיים בפייסבוק תורמים לתופעה הזאת מכל הכיוונים. הרשת החברתית מערבבת בין החיים האישיים, הפומביים והמקצועיים, הופכת כל אדם למפורסם-בפוטנציה (סטטוס שחשבתי שעשרים חברים יראו עשוי לתפוס תאוצה ויראלית ולהגיע לעשרות אלפי אנשים) ומאפשרת לכמות גדולה של גולשים להתגייס אד-הוק לפעולה אקטיביסטית.

הקריאה לפטר אדם בגלל התבטאות בעייתית היא פופולרית בעיקר משום שהיא משרתת את הצורך של הציבור בלינצ'טרנט (עליהום וירטואלי), אבל יעילה יותר מסתם ביקורות או איומים - מאחר שמדובר בענישה ממשית של כותב הסטטוס. קריאה לפיטורים נוגעת בשתי נקודות תורפה - זו של העסק או הארגון, שחושש לתדמיתו; וזו של מושא הלינצ'טרנט, שחושש לפרנסתו. הקריאה לפיטורים היא גם חוקית לחלוטין, בניגוד לפיטורים עצמם, שמעמדם המשפטי מורכב.

עוד בנושא: האם זה חוקי לפטר אדם בגלל סטטוס שכתב?

כך כתבו לעובדים בחברה גדולה:
"[החברה מקפידה] - וגם מצפה מעובדיה ומנהליה להקפיד - על הפרדה בין מקום העבודה לבין החיים הפרטיים שלהם [...] שכן ברור שעירוב כזה של עסקים ודעות פרטיות עלול לפגוע בעובדים ולקוחות המחזיקים בדעות אחרות, ובשל כך - להרחיק מהחברה לקוחות כאלה [...]. מנגד, הטלת הגבלות ואיסורים על ביטוי פרטי בשעות הפנאי ובתחום החברתי עשוי לפגוע פגיעה חמורה בחופש הביטוי והבעת הדעה שהוא ערך דמוקרטי בסיסי של המדינה שלנו, וחל ומגן גם על עובדי חברה ומנהליה, ואף החברה שלנו מחוייבת לו".

"המדינה", מזכירים שם, "קובעת בחוק הגבלות על חופש הביטוי והבעת הדעה (להבדיל מחופש המחשבה והדעה, שהוא חופש מוחלט במדינה דמוקרטית). לא הכל מותר להגיד גם אם זו הדעה שלך: גזענות ('כל ה____ הם גנבים'), הסתה לאלימות ולשנאה ('מוות ל____', 'חרם על כל _______'), לשון הרע בפני ציבור רחב ('זה וזה הוא שקרן כרוני') הם אסורים ומהווים עבירה פלילית".

ההחלטה שהתקבלה, אחרי דיון בנושא בפורום האתיקה של אותה חברה, היא ש"יש להימנע ככל האפשר מקיום דיונים פוליטיים, הבעת דעות פוליטיות וכו', לכל צד, בשעות העבודה או בין עובדים בפורומים ציבוריים שונים. מדובר בתקופה רגישה לכולם, מלאה בכאב, ובמצבים כאלה אנשים נוטים להחצין דעות קיצוניות העלולות לגרום כאב וכעס לאחרים. [...]. חובה על כל עובד ומנהל לשמור על סובלנות כלפי דעות אישיות של עובדים ומנהלים אחרים, כל עוד אינן מפרות את הכללים הנ"ל ואת חוקי המדינה. זכותו של אדם להחזיק בדעותיו כל עוד אין בהם הפרה של חוק, ועל סובביו החובה להפגין איפוק וסובלנות ולכבד את זכותו כאדם להחזיק בדעות אלה".

עצם ההתערבות של החברה במה שעובדיה אומרים בפלטפורמה לא-מקצועית הוא הישג נוסף של הקריאה לפיטורים - ההשפעה המצננת על חופש הביטוי. מי שלא הבין בעצמו שהתבטאות שחורגת מהקונצנזוס עלולה לסבך אותו עם הבוס, עשוי היה לקבל תזכורת לכך בשורה של מכתבים שחברות שלחו לעובדים, כמו השניים שהוזכרו לעיל, בנסיון להתמודד עם התבטאויות שכבר פורסמו, ולהימנע מהתבטאויות דומות בעתיד.

"ארגונים רבים מתמודדים עם הבעות דעה קיצוניות מצד עובדיהם", כתבה לעובדי בנק דיסקונט הדוברת שרית וייס (בתמונה לעיל). "נזכיר כי אנחנו מייצגים את הבנק בממשקים רבים ובכלל זה גם ברשתות החברתיות. בציון מקום העבודה ליד שמנו (במיוחד ב-facebook), ישנה מחויבות לייצוג הבנק באופן מכבד וראוי. חשוב שבימים אלה, על אף סערת הרגשות הפוקדת את כולנו, נשמור על אופן ביטוי ראוי ומכבד. כאשר אנו מבקשים להביע את דעותינו, נמנע מכל הסתה וביטויים פוגעניים, במיוחד בעת הזאת".

סמנכ”ל משאבי אנוש בבזק, אהוד מזומן, כתב לעובדיו: "בימים שכאלה מצפה חברת בזק מכל עובד ועובדת בחברה לנהוג במשנה זהירות, ברגישות וכבוד לזולת ולמדינה בעת שהוא עושה שימוש ברשתות החברתיות ובפרסומים בהם, בעיקר כאשר הנכם מזוהים כעובדי החברה. [...] החברה תשקול את צעדיה כלפי כל עובד או עובד אשר ינהגו התנהגות בלתי הולמת, הסתה, או פגיעה בבטחון המדינה ובסדרי המשטר והחברה ולא ינהגו על פי הנדרש לעיל".

בערוץ I24 (גילוי נאות: אני מרואיין שם מפעם לפעם כמומחה לתרבות דיגיטלית), כלי תקשורת שמעסיק יהודים וערבים ומשדר באנגלית, ערבית וצרפתית, ואשר מגדיר את עצמו בקמפיין טרי כ"כיפת ברזל מול התקשורת העולמית", אמרה המפיקה הראשית לי גיל לעובדים כי "אלו ימים שבהם כולנו צריכים להיזהר לגבי מה נאמר ונכתב בתוך הערוץ אבל גם בחוץ, ברשתות חברתיות ובפורומים אחרים".

החשש מהמעסיקים הוא ממשי. כשביקשתי מקוראיי בפייסבוק לשלוח לי מכתבים שמעסיקיהם שלחו בנוגע להתבטאויות ברשתות חברתיות, כמה מהם חששו להסתבך אפילו בעצם השליחה, וחלקם ביקשו שלא אציין את שם החברה.

בחברת IBM ישראל, מנהלת קשרי החוץ רחל יעקבי הזכירה לעובדים כי "בהתאם להנחיות ההתנהגות העסקית של יבמ, יש להימנע מיצירת קשר ישיר עם עיתונאים ו/או לענות על שאלותיהם, בין אם באופן מקוון (לרבות רשתות חברתיות), באמצעות הטלפון או בכל אמצעי אחר, ללא אישור ממנהל קשרי החוץ של החברה".

תקציבאי בכיר במשרד יחסי ציבור סיפר לי, בתנאי שלא אפרסם את שמו ואת פרטי מעסיקו, כי "לאור ריבוי פעילותי הסמולנית בפייסבוק, אני כבר מזמן נמנע וולונטרית מלהיות חבר של לקוחות שלנו, והבוס שלי החליט בהסכמתי למדר אותי מכל פעילות היח"צ-פייסבוק שלנו ליתר ביטחון (הוא עצמו חבר שלי בפייסבוק, רואה את עצמו כשמאלן מתון וחי טוב עם מה שאני כותב, אבל לא רוצה שזה יפגע בביזנס, ואני מבין אותו). לפני שבוע, לרגל המצב, החלטתי - וולונטרית - לשנות את הגדרת הפרטיות שלי ככה שאנשים שאינם חברים שלי לא יראו מה אני כותב. סיפרתי לבוס והוא שמח לשמוע, ואמר שבאמת היה מודאג מהאפשרות שהלקוחות (שיש ביניהם מתנחלים, דתיים וימנים) יקראו פוסטים שלי, אבל היה מודע שאסור לו להתערב בכך".

אולם לא כל המעסיקים נגררים להתמודדות כזו כשהם בועטים ומשתוללים. כשעובדת עיריית לוד איסרה גרא התבטאה נגד חיילים, ראש העירייה יאיר רביבו שמח לפטר אותה. גרא הביעה שמחה בפייסבוק על מותם של 13 חיילי צה"ל: "חחחחחחחחחחחחח 13 [שורה של סמיילים] שירבו אמממממממן". "כשאזרח ישראלי שמח על מותם של חיילינו הקדושים, שחרפו נפשם על הגנת המולדת על מנת שלא יירו פה עוד טילים שמתעופפים על יהודים וערבים כאחד, לכך לא נוכל להשלים", כתב רביבו בפייסבוק אחרי שפיטר את גרא (לדברי העירייה, כי המעשה שלה מהווה "עבירת משמעת, הגובלת בפלילים, והתנהגות לא הולמת של עובד ציבור"). "אני מבקש לשתף את הפוסט הזה שיגיע לכל איש ציבור, מנהל בשירות הציבורי ולכל בעל חברה שיאזור אומץ ויפסיק את העסקתם של הבוגדים החיים בתוכנו".

בסלקום לא הלכו רחוק כל כך, אולי בגלל המעמד המשפטי השונה של עובדת חברה פרטית לעומת עובדת ציבור. עאלם לא פוטרה, אלא זומנה לשיחת נזיפה והסירה את הסטטוס. לא כל הגולשים היו שבעי רצון מכך. דף הפייסבוק הרשמי-אבל-לא-ברור-מטעם-מי "‎מבצע צוק איתן העמוד הרישמי" קרא, בהיעדר צידוק משפטי לפיטורים, לעזוב את סלקום וליצור צידוק כלכלי. כותרת התמונה שהופצה היתה נחרצת, ואולי גם דיבתית: "סלקום מסרבת לפטר את המחבלת לינה עאלם".

אחד הגולשים ששיתפו תמונה זו הוא גולש בשם דודי דותן, שמרבה לשתף תכנים של תמיכה בחיילים ובמבצע צוק איתן, קריאות לפיטוריה של ח"כ חנין זועבי וגם את השלט הדוחה של עיריית אור יהודה, שקורא לחיילי צה"ל "כנסו ב'אמא שלהם' ותחזרו לשלום לאמא שלכם". דותן שיתף גם את קריאתו של שר החוץ אביגדור ליברמן להחרים עסקים של ערבים שהשתתפו בשביתת ההזדהות עם תושבי עזה ונגד המבצע. דותן, לפי פרופיל הפייסבוק שלו, מתגורר בירושלים ועובד כמנהל אגף רישוי עסקים ופיקוח עירונים במשרד הפנים, ולפי חיפוש המשך בגוגל עולה שהוא מנהל מחלק רישוי עסקים במועצה המקומית אבו גוש. האם הערבים בעלי העסקים באבו גוש יכולים לסמוך על שיקול דעתו החף ממשוא הפנים של אחראי הרישוי שקרא להחרים עסקים של ערבים שמימשו את זכותם הדמוקרטית לשביתת מחאה? האם מחאה אינטרנטית תקרא לפיטוריו מהתפקיד? והאם דותן תיאר לעצמו שמה שהוא עשה לעאלם, אחרים עלולים לעשות לו?