קליפ באורך 5 דקות. מחרוזת שירי חילות צה"ל. פארודיה עדינה, כמעט בלי הגזמות ועם אפס פאנצ'ים. קומיקאים מוכרים, אבל בלי דמויות משוגעות. אילן פלד אחד עם פאה. כמה שירים של פעם. ריקוד אחד במעגל.
והרשת עפה על זה. הקליפ של "תמיד עולה המנגינה", בכיכובם של אילן פלד, יעל פוליאקוב, אסי כהן וחברים, צבר תוך כמה ימים מעל 130 אלף צפיות ואינספור שיתופים. הוא גישר בין ימין ושמאל בתקופה קשה ושסועה, כי כולם אוהבים חיילים רוקדים, בין אם צופים בהם במשקפיים נוסטלגיות או סרקסטיות; הוא גילם בתוכו את השילוב בין ייאוש לשמחה, ובין אז להיום, כמעט בלי לזייף; והוא הצליח לתת כמה דקות של פיל-גוד בלתי מביך, עם קריצה לא מתחכמת מדי.
אבל יש סיבה עיקרית אחת שבגללה הקליפ זכה להצלחה מטורפת: כי אנחנו ר-ע-בים.
גוועים ברעב, למען האמת. כבר למעלה מחודש שאנחנו בצום תרבותי כללי - לוח השידורים הוקפא, הופעות מתבטלות, השקות נדחות. אסור להתבדר בזמן מלחמה, מתברר. צריך לשבת בדממה מדוכדכת ולחשוב על המוות, כשברקע רוני דניאל נכנס לעוד שעת שידור נצחית. תאגידי הבידור פחדו שאם חס וחלילה הם יעשו לנו טיפה שמייח, יבוא טוקבקיסט ויצעק עליהם "אבל למה דווקא היום". והרי בתקופת מלחמה, כל יום הוא "דווקא היום". אז הם העדיפו לא להסתבך, לתת עוד ספיישל אולפן עם אייטם כלכלי על צניחת מחירי החמניות בעוטף עזה בעקבות המצב, ולשמור על השקט.
במלחמות קודמות אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו נעלבים או לא. פשוט נתנו לנו בידור מנחם, כמו תרופה, כי זה התפקיד של האמנות: לאוורר פחדים, לשחרר קיטור, להקל על המתחים. צחוק יפה לבריאות, ומי שלא מתאים לו, שיזפזפ, או יעבור חדר כי הוא מסתיר לנו את הבבא בובה. כיום, בתקופה שבה אם "דה ווייס" מודיעה על שידור כרגיל הגולשים עושים לה את המוות בפייסבוק, כבר לא מעזים להחשיב את הבידור כאג'נדה.
כמעט לא שמנו לב שאנחנו הולכים ומתחרפנים מבפנים, כי בהתחלה זה עוד נראה הגיוני, ודווקא רצינו לשקוע בחדשות ששיקפו לנו את כל הפחדים בכזו בהירות, ולמי יש כוח ל"דה ווייס" או ללנה דל ריי כשהמדינה בוערת. אבל עכשיו, אחרי חודש וקצת של חרדות-חרדות-חרדות בלי שום הפסקת חיוך לאומית, אנחנו שמים לב עד כמה הידיים שלנו רועדות. וכמה אנחנו צריכים לצחוק.
ואז מגיע קליפ פשוט כמו "תמיד עולה המנגינה", ואנחנו מתפוצצים. ואפילו לא ידענו שמשהו בנו עומד להתפוצץ. פתאום אנחנו מבינים כמה זמן לא צחקנו. לא צחוק לבד בבית עם החברים שלנו והשטויות הפרטיות שלנו, אלא עם עוד 130 אלף איש אחרים, ממגזרים שונים ומחנות שונים ומקומות שונים בארץ, ביחד. כמו שעשינו מול "זהו זה" במלחמת המפרץ. צחוק לאומי, כשאנחנו עושים אחד לשני פרצוף מזדהה של "נכון? נכון?". "תמיד עולה המנגינה" הגיע לתוך ואקום תרבותי שעד כה הסכים להשמיע מוזיקה רק אם זה הראל סקעת מתייפח את "החול יזכור" במעגל של דן שילון. וזה היה שחרור עצום.
וחבל שאין עוד מקרים כאלה. בתקופת הצום הזאת שנגזרה עלינו, ממתקי הבידור היחידים שזכינו לאכול היו בעיקר עיבודים פארודיים ביתיים ביוטיוב ללהיט החמאסי "תקוף, תעשה פיגועים". עיבודים בשקל זה אחלה בהחלט, אבל חוץ מסרטון מצחיקולי על בחור היסטרי באזעקה של היוצרים אור פז וטום טרגר (ראו למעלה), לא הייתה כאן יצירת מלחמה של ממש (וגם הסרטון הזה יצא להם בטעות, בזמן שצילמו בכלל קמפיין לעיריית ירושלים).
לעזאזל, איפה כל יוצרי האינטרנט המוכשרים שגדלו כאן בשנים האחרונות? זו הייתה ההזדמנות שלכם לזרוח, לבלוט, לתת לעם ישראל את הבידור שהתאגידים הגדולים פוחדים לתת לו. אתם ה"זהו זה" של היום. יכולתם להשתלט על הוואקום הזה ולספק את האלטרנטיבה הנחשקת לבידור הממוסד. לעשות סדרות רשת, קליפים, מערכונים, שירים, להפגיז את המלחמה הזאת בהברקות שלכם. אבל איכשהו, מלבד הבלחות חד פעמיות כמו "תמיד עולה המנגינה", ההזדמנות הוחמצה. אולי כי לא הספקתם לייצר משהו, אולי כי לא האמנתם שזה יצליח, ואולי פשוט לא ידעתם כמה אנחנו צריכים את זה.
אז אנחנו צריכים. אמנם השבוע החלו תכניות הבידור לטפטף חזרה ללוח השידורים, אבל קשה להיות אופטימיים. עכשיו, כשהפסקת האש נראית יותר ויותר כמו אתנחתא קומית, יש סיכוי לא רע ששוב ניכנס לתוך בצורת תרבותית עמוקה בזמן הקרוב. ואם זה יקרה, אל תחכו כל כך הרבה לתת לנו קליפ מצחיק או שיר כיפי, אל תתנו לנו להתחרפן שוב. תנו לנו את התרופה שלנו, בידור מנחם, מאוורר, קתרטי. זה הרגע שלכם, דור האינטרנט, לעלות אל הבמה. כשהתותחים רועמים, והטלוויזיוות כבות, והשירים משתתקים, וההופעות מתקפלות - אנחנו ביוטיוב, מחכים לכם.