האפליקציה שתספר לכם מה קרה במקום שבו אתם עומדים בזמן השואה

יש אפליקציות לתיירים שיספרו לכם איפה, בהתאם למיקומכם כרגע, נמצאת חנות המעצבים הכי קרובה או הבר הסמוך. "רי-וילנה" היא לא אחת מהאפליקציות האלה. במובן מסוים, "רי-וילנה" עושה את ההיפך: כשתשוטטו בה בעיר וילנה היא תראה לכם עד כמה אתם קרובים למקום שבו עמד בית התמחוי של גטו וילנה, איפה הוצא ראש היודנראט להורג ומהיכן אספו את היתומים בספטמבר 1943 לכיכר רוסה, משם גורשו אחרוני דיירי הגטו אל מחנות השמדה או הוצאו להורג ביער פונאר.

את האפליקציה "רי-וילנה" (re vilna) הגה ותיכנן מנחם קייזר בשיתוף עם "המכון למחקר יהודי" (שראשי התיבות שלו ביידיש הן "ייווא"). קייזר האמריקאי הגיע לוילנה בסתיו 2010 כשקיבל מלגת פולברייט לכתיבה. "חיפשתי ומצאתי דירה באחד הרחובות השווים של העיר, משהו שמקביל אצלכם לשדרות רוטשילד או לצפון דיזינגוף עם המסעדות והברים והחנויות הכי טרנדיים", הוא מספר. "סידרתי את הדירה והתיישבתי לכתוב רומן שעלילתו קשורה בשואה. הנסיון לכתוב את הספר לקח אותי לכמה כיוונים ולא היה לי ברור לאן אני הולך. עברו כמה חודשים של התלבטויות. ואז, יום אחד, גיליתי בעזרת מפות ישנות שהדירה שלי ברחוב היוקרה הווילנאי גובלת במקום שבו עמד פעם גטו מספר 2".

גטו וילנה הוקם בספטמבר 1941 וחולק לשניים. בגטו 2, הקטן יותר מבין שני החלקים, רוכזו כ-11 אלף בני אדם, בעיקר זקנים וחולים שלא היו כשירים לעבודה. עד סוף דצמבר באותה שנה נשלחה כל אוכלוסיית גטו 2 לפונאר ונרצחה בהוצאות המוניות להורג. קייזר הסתכל על המקום שבו עמד גטו 2, אותו איתר אחרי פענוח מתיש, וראה מסעדות, בתי קפה, מועדונים ומוזיאון לאמנות.

מה הרגשת ברגע הזה?
"יש לי יחסים מורכבים עם וילנה, אבל בשורה התחתונה אני אוהב אותה מאוד. הקיץ בה נפלא, הבירה נהדרת, הנשים יפות. אני מרגיש חוסר נוחות לבוא אליה כאמריקאי ולנסות לכפות בכח נרטיב זר, להגיד שעמי נרצח כאן ולכן אסור לכם לשבת בבית קפה. עם זאת, וילנאים שאתם ביליתי או לימדתי לא יודעים כמעט דבר על הגטו שנמחק כליל מתחת להווה שלהם, וכשחיים בוילנה העכשווית מבינים עד כמה זיכרון הגטו נמחק.

"בווילנה יש כמה מוזיאונים למורשת יהודית אבל אף אחד מהם לא איכותי ומקיף מספיק. רוב הספרים שנכתבו על הגטו הם ספרים בלתי נגישים והם מיועדים בעיקר למומחים ולחוקרים. כשקראתי על אירועי הגטו בספרים האלה לא הצלחתי לדמיין את המרחב הגיאוגרפי. מנגד, כשהסתכלתי מחלון הדירה שלי בוילנה ראיתי מרחב אבל לא יכולתי לדמיין את האירועים. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני רוצה לייצג את הגטו דרך מפה אינטראקטיבית עם תמונות וטקסט שיעבדו יחד. הרעיון לאפליקציה נולד".

לפני המלחמה חיה בווילנה קהילה יהודית משגשגת. בסוף יוני 1941 פלשה גרמניה לליטא ואת וילנה כבשה כמה ימים אחר כך. בחודשים הספורים שבין הפלישה לריכוז היהודים בגטו נחטפו רבים לעבודות כפייה ואולצו לענוד טלאי צהוב. נאסר עליהם ללכת ברחובות ולרכוש מוצרים בחנויות שבעליהן אינו יהודי. בתחילת יולי החלו יחידות מיוחדות של הנאצים והליטאים, שכונו בפי היהודים "חוטפי היהודים", לחטוף ולרצוח יהודים בפונאר. עד להקמת הגטו בסתיו נרצחו כ-35 אלף יהודים בידי נאצים וחיילים ליטאים.

כשמקליקים "הום" באתר או באפליקציה של של "רי-וילנה" נפתח עמוד ובו שערים שונים. הראשון משמאל הוא שער הקמת הגטו. בהקלקה עליו מגיעים לעמוד שאותו ניתן להעביר אחורה וקדימה בעזרת חצים. עם כל הקלקה קדימה פותחים עמוד המתאר את השלב הבא בהקמת הגטו, ובו מפה עם סימונים רלוונטיים ולצדה תמונות והסבר באנגלית. באזורים שונים על המפה הזאת, בסתיו לפני 73 שנה, קיבלו יהודי העיר הוראה להתארגן תוך רבע שעה עד שלושים דקות, להצטייד רק ברכוש שהם יכולים להחזיק בידיים ולהגיע לנקודות איסוף. משם הובלו לגטו 1 הגדול ולגטו 2 הקטן.

ברחוב רודנינקו 8 הוקמו משרדי היודנראט שקיבל על אחריותו תחומים שונים כמו דאגה לדיור, בריאות ומזון. חיפוש הכתובת במפה של גוגל מעלה שהרחוב כיום הוא אמיד ונקי עם בתי קפה יפים וחנות של הוגו בוס. בתחילת 1942 הוקמה ברחוב הזה וברחובות הסמוכים רשת מסועפת של בתי אוכל, בתי ספר, בתי מרחץ, בית חולים, בית משפט ובתי כנסת. אחד הגטאות המשוכללים במזרח אירופה החל לקרום עור וגידים.

האפליקציה מאפשרת לגולשים בה לחפש נושאים אחרים, בהם "אקציות", "חיים בגטו", "אמנות ותרבות" ו"התנגדות". בתחילה קשה קצת לתפוש את החוקיות, בעיקר משום ש"ר-וילנה" מנסה לתאר אירועים שונים ושלבים שונים של הגטו בכמה ערוצים מקבילים, כולם על מפה אחת. קייזר אומר שאתגר הייצוג היה לא קטן ושבמשך חודשים התעמת עם מעצב האפליקציה ששכר. "מפה יכולה להכיל גבולות אבל היא לא יכולה להכיל זמן. היא גם מתקשה להכיל חיים של 24 אלף בני אדם שחיו בגטו ואת השלבים שעברו. מהסיבה הזאת היה לנו חשוב לעצב אפליקציה פשוטה ונגישה, שמי שנכנס אליה לא יאבד בדרך".

בחרת בקו עיצובי פשוט ומינימליסטי. לא מפתה אותך לחקור אפשרויות טכנולוגיות נוספות כמו וידיאו ותלת ממד?
"היה לי חשוב שלא לעצב 'מפה שמחה' עם צבעים בוהקים כי עיצוב כזה היה עלול להיות מעליב מאוד. עדיין יש לי שאלות רבות ביחס למה שהשגנו. במקומות מסוימים האפליקציה נראית לי צפופה מדי. במקומות אחרים אין מספיק מידע והמיפוי מופשט מדי. הייתי שמח להטמיע קטעים שצולמו בפילם בגטו אבל עדיין לא מצאתי כאלה. ייתכן שבעתיד אצלם קטעי וידיאו של וילנה בהווה ואטמיע אותם באפליקציה, כך שאפשר יהיה לראות בו זמנית את ההווה והעבר שלה".

כשקייזר החל להעמיק בתחקיר הוא הבין שיש שיש לו מוטיבציה נוספת. "כשגדלתי שמעתי סיפורי גטאות מבני משפחה שבאו מפולין ושרדו את השואה", הוא אומר. "אבל גטו וילנה הוא לא מה שחושבים כשחושבים על גטאות. הוא היה מקום חיוני ותפקודי שבו ניהלו חיים עשירים, ראו הצגות תיאטרון, הלכו לבתי ספר, יצאו למסעדה וארגנו ריצת מרתון. ההתרגשות הגדולה ביותר בזמן התחקיר נבעה מהיכולת לחשוף את הטקסטורה העשירה הזאת ולנסות להמחיש אותה באפליקציה".

עד דצמבר 1941 חיסלו הנאצים את גטו 2, זה שגבל בדירתו של קייזר. כ-20 אלף בני אדם נשארו בגטו 1. למרות האקציות שנועדו להפחית את מספרם, בין ינואר 1942 למרץ 1943 זכה הגטו למה שכונה "תקופת הייצוב" ונפתחו בו מקומות עבודה, חינוך ובילוי. היו בו אגודות של אמנים, סופרים ומוסיקאים והיה גם ארכיון. קייזר איתר וקיטלג והטמיע כל אחד מהם במפה שלו.

מה היה הרגע הכי מרגש בשבילך בתקופת התחקיר?
"הרגע שבו עמדתי במקום בו עמדה פעם חצר בית הכלא של גטו וילנה. המחשבה שהיו עבריינים בגטו הדהימה אותי. זאת הייתה ההבנה המוחשית ביותר שהייתה שם חברה מתפקדת, עם רשות שופטת ומערכת שמוציאה אל הפועל ולא רק כלא ענק בו חיו עשרות אלפי קורבנות".

אבל זה היה כלא ענק בו חיו עשרות אלפי קורבנות.
"נכון. ומסתבר שהיה כלא בתוך הכלא הענק, ומי שנשלחו אליו היו עבריינים יהודים שנשפטו בידי שופטים יהודים וכליאתם נעשתה בידי סוהרים יהודים. אני זוכר את הרגע הזה, בו עמדתי במקום בו הייתה חצר בית הסוהר וידעתי שכאן, ב-1942, נתלו רוצחים יהודים בידי תליינים יהודים אחרי שנגזר עליהם עונש מוות בידי שופטים יהודים".

לא כל יושבי הגטו היללו את הצלחותיו האדמינסטרטיביות. בחודשים הראשונים לחיי הגטו קמו בו כמה ארגוני מחתרת קטנים. הם קראו לאוכלוסייה להתחמש ולהיאבק בנאצים והתייחסו בתיעוב לנסיונותיו של ראש היודנראט יעקב גנס לשתף פעולה עם הגרמנים תמורת הישרדות הגטו, גם במחיר שליחתם של זקנים וחולים להשמדה.

המפורסם שבארגוני ההתנגדות בגטו וילנה היה "הארגון הפרטיזני המאוחד". הוא הוקם בפיקודו של יצחק ויטנברג ברחוב שנראה כיום, במפות של גוגל, קצת מוזנח. אחד מסגניו של ויטנברג היה אבא קובנר, ממנהיגי השומר הצעיר וחבר קיבוץ עין החורש. אחרי מלחמת העולם השנייה הקים קובנר את חבורת "הנקם" ששימשה השראה עקיפה ל"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו. בכרוז שחילק בגטו בדצמבר 1941 היה קובנר בין הראשונים שהשכילו להבין בזמן הווה כי אדולף היטלר מתכנן להשמיד את יהדות אירופה. הוא גם היה בין הראשונים שקשר את הדימוי "כצאן לטבח" להשמדת היהודים: "נוער יהודי, אל תיתן אמון באלה המוליכים אותך שולל", כתב בכרוז. "מ-80 אלף היהודים שבירושלים דליטא שרדו רק 20 אלף... היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה... אל נלך כצאן לטבח..."

קריאות הארגון למאבק מזוין נתקלו בהתנגדות מוחלטת מצד הנהגת היודנראט ומצד התושבים. ב-16 ביולי 1943, לאחר שהגסטאפו הודיע כי אם לא יסגירו לידיו את ויטנברג הוא ישמיד את הגטו, הסתער המון זועם על מקום היחבאו של מנהיג המחתרת. בסופו של דבר אולץ ויטנברג להיכנע והתאבד זמן קצר לאחר שהוסגר לנאצים.

הביטוי כ"צאן לטבח" הפך בישראל בשנים האחרונות לביטוי שנזהרים בו. ובכל זאת יהיו כאלה שלא יתפעמו כמוך מהעובדה שהיה תיאטרון מצליח בגטו וילנה. יהיו כאלה שיתהו למה תושבי הגטו הלכו לתיאטרון ולא הלכו להתחמש אצל אבא קובנר.
"לתושבי גטו וילנה היה הרבה מאוד מה להפסיד. בניגוד לגטו ורשה, שתושביו סבלו מרעב חמור וגססו ומתו ברחובות ולכן גם תמכו במחתרת החזקה ובזו ליודנראט, גטו וילנה היה פרויקט מדהים של הישרדות בתנאים בלתי אפשריים. אפשר להבין מדוע היודנראט והתושבים הניחו שסיכויהם לשרוד יהיו טובים יותר אם לא יתקוממו. ההימור נכשל ורק מעטים נשארו בחיים, אבל אי אפשר לדעת מה היה עולה בגורלם לו התקוממו".

אחרי שנים שבהן אתה חי בוילנה ובניו יורק, מה אתה חושב על האופן שבו ליטא מתמודדת עם עברה?
"הנרטיב ההיסטורי בו עסוקה ליטא שונה מאוד מהנרטיב היהודי האמריקאי או הישראלי. בשבילה, ללקק את פצעי העבר משמעו לדון בקומוניזם ותוצאותיו. חשוב לזכור כי בין שלושים לארבעים אחוז מהליטאים נרצחו או גורשו בעידן הקומוניסטי. מהסיבה הזאת קשה לי לשפוט את האופן שבו מייצגים פה את ההיסטוריה. אני רואה שהשינוי ביחס לשואה קורה לאט ומעט, ורוצה לקוות שבתוך דור או שניים זה ישתנה".

איך תשנה טכנולוגיית הרשת את מושג ההיסטוריה ולימוד ההיסטוריה?
"זאת שאלה מאוד גדולה ואני לא בטוח שיש לי תשובה עליה. הרשת היא כיום האמצעי המרכזי דרכו אנחנו לומדים. היא מאפשרת לנו לשנות דברים תוך כדי הליכה והיא דינמית. היא נותנת תחושה של תנועה בצורה שונה מזאת שאנו תופשים בספר. אבל את כל זה אני אומר כמי שאינו מיודד עם טכנולוגיה באופן מיוחד. גם אחרי פרויקט 'רה-וילנה' נשארתי אדם שמעדיף ספרים".