ההתחלה לא הייתה פשוטה. עוד ב-1988 סוני עבדו עם נינטנדו על קונסולה עם משחקים מבוססי CD-ROM שתאפשר יצירת משחקים בתלת מימד. אבל ב-1991, דווקא אחרי שסוני חשפה את הקונסולה המשותפת בתערוכת CES העולמית, נינטנדו התנערה מהשותפות עקב אי הסכמות על חלוקת הרווח, והעדיפו לעבוד עם פיליפס. זו הייתה טעות.
סוני החליטו להמשיך עם יצירת הקונסולה, אבל בעקבות התנגדות של הרבה מחברי ההנהלה, ייצור הקונסולה עבר לסוני מיוזיק. שם הוקמה תת חברה: סוני קומפיוטר אינטרטיינמנט. ב-3 בדצמבר 1994 הציגה תת החברה את המוצר שלה: פליסטיישן.
פלייסטיישן 1 הייתה קונסולת משחקי הוידאו הראשונה שמכרה מעל 120 מיליון יחידות בעולם (למרות שזה לקח לה תשע שנים). מחירה היה זול יותר ממתחרתה הסגה סאטורן,וה-CD ROM היה יעיל יותר לעבודה בשביל מתכנתים מאשר הנינטנדו 64 ומחסניות המשחק שלו. פלייסטיישן 2,שיצאה בשנת 2000, הייתה לקונסולה הנמכרת ביותר בכל הזמנים. פלייסטיישן 3 המשיכה עם מסורת החידושים והביאה שלט שגם חש תנועה וכונן בלו ריי. בשנה שעברה יצאה הפלייסטיישן 4,ובדרך גם היו PSP וגם PS VITA.
לרגל חגיגות עשרים השנה הוציאו בפלייסטיישן קונסולות חגיגיות במהדורה מוגבלת (וסרטון חמוד בכיכוב הבובה מ-LittleBigPlanet) ואפילו חילקו כמה משחקים בחינם לבעלי הקונסולות. אבל אנחנו רוצים לחגוג עם הדבר שהכי חשוב לנו, המשחקים שהעבירו לנו שעות וימים.
אסי גל על God of war
הו גאד, כמה אלימות נפלאה. קרייטוס, האדם שמקבל כוחותיו מהאלים ונלחם נגד כל המיתולוגיה היוונית, נתן לאוהבי משחקי האקשן כל מה שהם יכלו לקוות לו. משחק מהיר,המון פעילות ומכות סיום הכוללות עריפת ראשים, חניקה, שבירת גב ועוד אלמנטים מזוויעים ומעוררים ליקוקי שפתיים. וסירטוני המעבר, הו קרייטוס, כמה אלים אתה בסירטוני המעבר.
זכור במיוחד הסירטון בו על השחקן ללחוץ שוב ושוב על הכפתורים כדי לפוצץ למישהו את הפנים, כשהסירטון מצולם מנקודת מבטו של חוטף האגרופים. והיו גם הסצנות המיניות, וסיפור הרקע הטרגי, והמוזיקה מלאת הפאתוס, והסיום הכולל הנפלא.
סדרה נהדרת שהצליחה להיות טובה גם בכל משחקי המשנה שיצאו, שאמנם היו הרבה פחות טובים, אבל סיפקו שוב ושוב את היצר של הגיימר להקזת דם.
ארז רונן על Kingdom Hearts
Kingdom Hearts היה המשחק שהחזיר אותי לגיימינג אחרי כמה שנים טובות של הפסקה. אני זוכר ששמעתי עליו לראשונה, כמה חודשים אחרי הגיוס שלי, באיזו כתבה באינטרנט. רק הכותרת הספיקה לי כדי לשבור תוכנית חסכון ולהוציא משם 2,500 שקלים, העלות של קונסולת PlayStation 2 באותה תקופה.
במשחק הזה היה את כל מה שרציתי: שילוב של משחק התפקידים היפני Final Fantasy, אחת מההצלחות הכבירות של ז'אנר המשחקים האהוב עליי מאז ומעולם, ביחד עם הדמויות המצויירות של סרטי דיסני, אולפן הסרטים האהוב עליי מאז ומעולם. רעיון כל כך מופרך, כל כך מטופש כל כך "מזרח פוגש מערב" - עד שידעתי שאני פשוט חייב לשחק בזה ברגע שזה יוצא.
בדיעבד, Kingdom Hearts לא היה משחק כל כך טוב. העלילה שלו היתה מאוד מקושקשת, הגיימפליי מפוזר ורמת הקושי לא אחידה. אפילו לסיים אותו לא הצלחתי - הבוס הלפני האחרון היה כל כך קשה עד שנטשתי שם אחרי עשרות נסיונות. זה בסדר, עד אז כבר היה לי את GTA III בשביל להעביר את הזמן. אבל המשחק הזה תמיד הזכיר לי שסוני, יחד עם שותפיה לעסק (במקרה הזה Squaresoft), היא חברה שאף פעם לא פוחדת להשקיע ברעיונות מטורללים לאללה כדי ליצור משחקים שעושים נעים לגיימרים. אז נכון, סוני היא גם חברה שחצנית מאוד, לפעמים אפילו קצת דורסנית - אבל כל עוד היא לא שוכחת את זה, תמיד אהיה בצד שלה.
אור קורץ על GTA: Vice City
אחרי שסיימתי את GTA 3 הייתה אצלי שמחה מהולה בעצב. מצד אחד שמחה, כי סיימתי משחק כך כך טוב, ומצד שני עצב על זה שזה נגמר. חזרתי לחנות ונאמר לי שאמור לצאת בקרוב המשך בשם GTA: Vice City. פעם האינטרנט לא היה מתוחכם כמו היום ובשביל להתחבר היית צריך חייגן לוחכות כמה דקות, ואם היית מרים את הטלפון שמעת קולות של מה שאפשר לתאר בתור מפגש בין חתול לשואב אבק. אז מספר הטלפון היה האופציה היחידה לדעת מתי הגיעה המשחק.
כל כמה ימים התקשרתי לחנות לראות אם הוא הגיע ונעניתי בשלילה, החנות הייתה קרובה לבית הספר שלי אז לפעמים הייתי עובר ובודק פיזית אולי הם שכחו ואולי קרה משהו וכלום, והמוכר דאג להזכיר שיש לו את המספר שלי תוך שהוא מנפנף בפתק שהבאתי. "אתה תזכור להתקשר?" שאלתי כמו ילד שחצי מאיים, "ברור!" הוא השיב.
עד שפעם אחת ישבתי בשיעור מחשבים משעמם וקיבלתי שיחה, זאת הייתה החנות! צעקתי:"באמת?! אני בא!" ומול הכיתה לקחתי את התיק ויצאתי מהדלת לכיוון החנות. לא עניין אותי כלום.
כמה דקות אחרי והמשחק כבר בכונן ה-PS2 ואני מוכן לכבוש את העיר מחדש, רק הפעם בשנות ה-80. היה תענוג צרוף, כל האורות ניאון המוניות של פעם איזה כיף לחזור לעיר ועכשיו גם הדמות הראשית, טומי ורסטי, יש לה שם והיא מדברת. ללא ספק אחד המשחקים הגדולים אי פעם. כל כך אהבתי אותו שגם שהוא הגיע לאייפד חזרתי בשמחה לעיר מלאת ניואנסים והרפרנסים, עם התסרוקות המכוניות ואפילו הפורנו של פעם. יאאלה שיצא כבר GTA V ל-PC.
אסי גל על 3 Tekken
עולם חובבי משחקי המכות מתחלק למעריצי מורטל קומבט ומעריצי טקן. עם כל הכבוד למורטל קומבט והפינישים שלו, אני שייך למעריצי טקן ללא שאלה בכלל. בעוד שבמורטל קומבט, בדומה להמון משחקי מכות, ההבדלים בין המכות השונות מתבטאים רק בכמה מכות מחץ, אין על טקן במגוון המכות ואיפיון הדמויות דרכן.
לכל שחקן טקן יש את הדמות שלו. מי אתה בטקן, היא שאלה פסיכולוגית מורכבת לפחות כמו מה אתה רוצה להיות בחיים. האם אתה לאו עם מכות הטאי צ'י הדורשות מיומנות? לו המהיר הדומה לברוס לי? אולי קינג, מה שמראה עליך כחובב תפיסות בעל סבלנות? ואולי אתה אדי, כי אתה בחורה שלא יודעת לשחק ולוחצת על כל הכפתורים סתם ככה ומנצחת את כולם שמשחקים אותה כאילו זה לא מפריע להם, אבל מזיעים בטירוף נגדה? ככה זה, כי טקן הוא משחק חברתי.
יושבים, ממנצ'זים ומשחקים טורניר אחרי טורניר. טקן 6 כבר הגיע לאקסבוקס, אבל טקן 3, שיצא רק לפלייסטיישן ,הוא שלקח את המשחק ונתן לו כל מה שצריך. הוא גם המשחק שממנו בעיקר השתפרה הגרפיקה. וטקן 3 הוא גם המשחק שאליו אני נכנסתי ומאז לא עזבתי. אני, אגב, משחק עם פנג ווי, שנלחם כמו ג'ט לי, כי אני יודע לעשות איתו קומבואים.