האם הודעות התאבדות בטאמבלר מעודדות התאבדות בקרב בני נוער?

קהילת הבלוגרים של טאמבלר חטפה זעזוע קשה בחודשיים האחרונים, עם שני מקרים שונים של התאבדויות בלוגרים. לילה אלקורן, טרנסג'נדרית בת 17 השאירה אחריה בטאמבלר פוסט התאבדות בו היא תיארה את הקושי של החברה לקבל אותה,ועל כך שלא נותרה לה ברירה אחרת. פחות מחודשיים אחר כך, טרנסג'נדר בן 15 בשם זאנדר מהאפי התאבד גם הוא כשהוא משאיר אחריו פוסט התאבדות שתוכנת כך שיעלה לרשת לאחר מותו.

המקרה השלישי נמנע ברגע האחרון, כשגולש טאמבלר נוסף פרסם פוסט התאבדות דומה, אך גולשים שראו את הפוסט הספיקו להודיע למשטרה לפני שהוציא לפועל את תכניותיו - וכעת הוא נמצא תחת השגחה. בעקבות שרשרת האירועים, פרסם מגזין ה"וושינגטון פוסט" מאמר שתוהה אם יש קשר בין המקרים. האם לקהילת משתמשי הטאמבלר יש חלק בעידוד ניסיונות התאבדות של חבריה, גם אם לא במתכוון?

המאמר מתייחס למושג מתחום הפסיכולוגיה הנקרא "התאבדות מדבקת": מחקרים מצביעים על כך שכאשר מקרה התאבדות מסוקר בתקשורת בהיקף רחב, כולל עיסוק בדמותו של המתאבד, בשיטת ההתאבדות שבחר ובנסיבות שהובילו אותו ליטול את חייו - אחוז המתאבדים מזנק. הסיבה היא שאנשים שסובלים מנטיות התאבדותיות או מדיכאונות, מקבלים חיזוק מסיפורי התאבדות עליהם הם שומעים, ומרגישים שהם מקבלים עוד "הוכחה" אין פיתרון אחר למצוקתם מלבד התאבדות. כשהתקשורת הופכת את המתאבד לסוג של גיבור טרגי, זה מוסיף לו גם הילה רומנטית שרק משכנעת עוד יותר את אותם אנשים שזהו הסיום ההולם ביותר לחייהם הקשים.

אפקט ה"התאבדות המדבקת" חזק פי כמה כשמדובר ברשת החברתית. בקהילה של משתמשי טאמבלר, המתאבדים לילה אלקורן וזאנדר מהאפי הפכו לגיבורים נערצים. גולשים - בעיקר טינאייג'רים, ובעיקר כאלה שמתמודדים בעצמם בחייהם עם דחייה חברתית או מחשבות דיכאוניות - הפכו אותם לסמל. פוסטי ההתאבדות של אלקורן ומהאפי בטאמבלר הפכו ויראליים והופצו שוב ושוב, כמו גם פוסטים שנכתבו לזכרם וציורים של דמויותיהם כשהם מתוארים כמלאכים או פיות, שהמוות שלהם קידש אותם. כך נוצרו גם שני האשטאגים חדשים: "קראו לה לילה" ו"קראו לו זאנדר", לפוסטים שמתפרסמים לזכרם.

מעריצי אלקורן ומהאפי לא מתכוונים לעודד את פעולת ההתאבדות. הפוסטים והציורים שהם מפרסמים ברשת לזכרם נועדו לשמר את זכרם, לכבד את מצוקתם, להביע הזדהות עם הסבל שלהם ולמחות נגד בריונות ובעד קבלת האחר. אלא שפולחן המוות הזה משיג דווקא מטרה אחרת: הוא הופך את ההתאבדות למשהו פיוטי, לאידיאל עטוף תהילה - ובהתאם לתופעת ה"התאבדות המדבקת", גורר אחריו מקרים נוספים. כזה היה המקרה של נער בן 13 בשם דמיאן סטראם, שפרסם בטאמבלר תמונה של אלקורן ומהאפי, וכתב שהוא מזדהה עם פוסט ההתאבדות שלהם. "אם אני אמות, למישהו יהיה אכפת?" כתב, "אם אני אמות, תעשו גם לזכרי האשטאג בשם 'קראו לו דמיאן'"?

המצב הזה, שבו טינאייג'רים מזדעזעים מהתאבדות של מישהו כמוהם אבל במקביל חולמים להפוך למלאך טרגי כמוהו ולקבל האשטאג מרגש על שמם, הוא חלק מהסכנה שהנהלת טאמבלר מנסה להילחם בה בימים אלה. טאמבלר מוחקת שוב ושוב את פוסט ההתאבדות של אלקורן ומהאפי, ומסירה שוב ושוב בלוגים שסוגדים להם. זו כמובן מלחמה אבודה מראש, במיוחד מכיוון שהמחיקות הללו רק הופכות את הגולשים לעקשניים ולוחמניים יותר, ונחושים יותר לשמר את זכרם של המתאבדים. וככל שפולחן המוות מתגבר ומתחזק, כך עוד ועוד בני נוער רגישים מדי נשבים בקסמו ורוצים להיות חלק ממנו.

ארגונים למניעת התאבדויות בארה"ב כבר לוחצים על כלי התקשורת לשנות את אופי הסיקור של מקרי התאבדות ולהימנע מלהפוך את המתאבד ל"סלב", ועכשיו הם עוברים להסברה דומה גם ברשתות. במאמר של ה"וושינגטון פוסט" הם מבקשים מהגולשים להימנע מלשתף פוסטים של מתאבדים, ובמקום להתמקד בשימור של זכרם - להתמקד בעזרה לאלה שעדיין סובלים מבריונות ומדחייה. במקום לאסוף באובססיביות את מילותיהם האחרונות של המתים, לחפש קריאות מצוקה בפוסטים של גולשים חיים. הקמפיין רץ ברשת תחת הכותרת "אל תחכו עד שנהפוך להאשטאג", וקורא לגולשים להשתמש בכוחם כקהילה מאוחדת - לא כדי לקיים פולחן לזכר מתאבדים, אלא כדי להזכיר לבני נוער אחרים במצוקה שהם לא לבד. כי לאינטרנט יש כוח להזיק - כשהוא יוצר למשל גל של "התאבדות מדבקת", אבל גם את הכוח לאחד, לרפא ולהציל.