האם הסמארטפונים הרגו את השריקות?

נוסטלגיה היא הספורט האהוב בעולם. כולנו אוהבים להיזכר עד כמה הדברים היו שונים לפני חמישים שנה, או אפילו לפני עשר שנים, ולתהות לאן כל זה נעלם. עכשיו, מתברר, הגיע הזמן שבו אנשים נעצרים, מטים אוזן ונבהלים: רגע, לאן נעמו כל השריקות?

זה היה נושא המאמר שפורסם השבוע בעיתון הסאנדיי טיימס הבריטי, שבדק למה אנחנו כבר לא שורקים. בסרטים ישנים (בעיקר מצוירים) אפשר לראות תמיד את דמותו של הפועל או המטייל, צועד לו בקלילות ושורק לעצמו. שליחים על אופניים, פועלי בניין ועובדי מכרות, כולם שורקים לעצמם בעליזות - עד שהשריקה ברחובות התפתחה לפעולה מוזיקלית מקצועית, כמו במוזיקה של בינג קרוסבי או בובי מקפרין ("Don't Worry Be Happy"). אפשר למצוא מחווה לשריקות גם היום, בשירים כמו "Moves Like Jagger" של מארון 5 או "Good Life" של וואן ריפאבליק.

אבל לדברי הסאנדי טיימס, השריקות נמצאות בסכנת הכחדה - והאשמים העיקריים הם הסמארטפונים. על פי סקר שערך ברחוב הבריטי, רוב הציבור סובר שכמות השריקות ירדה באופן דרסטי בשנים האחרונות. שליש מהנשאלים טענו שבגלל השימוש בסמארטפונים והבהייה הממושכת במסכים, אנשים כבר לא מוצאים זמן או חשק לשרוק לעצמם. ואם כבר מתחשק להם קצת מוזיקה, הם מעדיפים לחבר אוזניות לסמארטפון ולהאזין למוזיקה בדממה. הסמארטפונים גרמו לעוברים והשבים ברחוב להיות הרבה יותר שקטים ולהסתגר בתוך עצמם, מה שמוריד דרסטית את כמויות השריקות.

כמובן יש סיבות נוספות, כמו שינויים בתרבות של מעמד הפועלים ובנהלי עבודה במפעלים (כיום אם תשרוק בעליזות תוך כדי עבודה, יזמנו אותך לשימוע) והתמעטותם של מקצועות שכוללים הליכה ברחוב, כמו חלבנים או נערי עיתונים או אפילו דוורים. וכשאין דמויות כאלה מסביבנו לחקות אותן, אין גם שריקות. אבל אם דחוף לכם להאשים משהו ספציפי יותר - תפנו את האשמה לסמארטפון שלכם, שמספק לכם תעסוקה ומונע מכם להתפתות אל השריקה.

המאמר של הסאנדיי טיימס לא מסביר מדוע התמעטו גם שריקות הקריאה - אותה שריקה שמתבצעת באמצעות תחיבת שתי אצבעות לפה ומשמשת כקריאת "בוא הנה" או "את יפה בעיניי". אך אפשר להניח שגם כאן הסמארטפון הוא האשם: כבר אין צורך לשרוק לחבר מתחת לחלון כדי שיירד למטה, כשאפשר פשוט לסמס לו. למה מטרידני הרחוב זנחו את השריקה ועברו דווקא לצעקה הפרימיטיבית יותר - זה כבר נושא למחקר בפני עצמו.