כשחברות סיפרו לי שפונים אליהן ללא הפסקה יח"צנים בקמפוס בשביל שתצטרפנה לאפליקציה חדשה בשם "פרנק", לא היססתי ולקחתי על עצמי את תפקיד הנסיינית. האפליקציה, שפותחה על ידי הישראלי יאיר תמנע, מתיימרת לספר לך את כל מה שלא ידעת על עצמך ועוד.
הרעיון די פשוט - אתה מתחבר לאפליקציה באמצעות פייסבוק, ומתחיל לענות על שאלות לגבי החברים שלך. "האם זרובבל מקבל ביקורת כמו שצריך?", "האם לציפי יש ראש פתוח?", ו"האם שמוליק היה יוצא עם מישהו מגזע אחר?" הן כמה דוגמאות לשאלות שהאפליקציה מבקשת ממך לענות, ומבקשת מאחרים לענות לגביך. אחרי שחבריך יענו עליהן, תוכל לראות את ההתפלגות האנונימית של עמדות לגבי תכונות אופי - חיוביות, נחמדות, חוכמה וכיוצא בזאת.
את התוצאות ניתן לפלג לפי מגדר העונה, וניתן לבצע השוואה של התוצאה הפרטית מול התוצאה הממוצעת של החברים. ומה לגבי חברים שאנחנו לא ממש אוהבים ולא רוצים לדעת מה הם חושבים עלינו? אפשר לחסום אותם, כמובן. לשאר אנחנו יכולים לשלוח הודעות אנונימיות.
"יש את התפישה-העצמית שלך ויש את התפישה של אחרים. ביקורת היא ארוחת הבוקר של אלופים", צוייץ בטוויטר של האפליקציה כשבועיים לפני השקתה. ואכן, זהו הקונספט שעומד מאחורי האפליקציה הזאת - לדעת מה אנשים אחרים חושבים עליך והאם זה שונה מאיך שאתה רואה את עצמך. הסוציולוג צ'ארלס הוטון קולי טען כי האדם הוא מי שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא, והאפליקציה הזאת מנסה לתת מצג אנונימי ותקף ככל האפשר לאותו "אני במראה" - אם נדע בדיוק מה אחרים חושבים שאנחנו, אז נדע מי אנחנו, וחשוב מכך - נדע איך לשפר את עצמנו.
וכמובן, את מי זה לא מעניין לדעת מה אנשים חושבים עלינו בלי מסיכות? במי אין את יצר החטטנות המשולב בחוסר הביטחון הבלתי נמנע שגורם לנו לרצות לדעת בדיוק כמה אנשים חושבים שאנחנו גזענים, סקסיים או נחמדים? אחת מהיחצ"ניות באוניברסיטה העברית הסבירה שלאפליקציה יש יתרונות רבים - אם נכשלנו בריאיון עבודה, נוכל להתחבר לאפליקציה ולראות מה התכונות השליליות שלנו, ולעבוד עליהן. ובכן, הסיכוי שלא נתקבל לעבודה מכיוון שחלק מהחברים שלנו חושבים שאנחנו לא כנים או מצחיקים הוא אפסי, והיתרונות של האפליקציה הזו אינם יתרונות פרקטיים באמת, אלא פשוט יתרונות חטטניים. האם יש רע בכך? סביר שלא. אך על השאלה האם שיווק האפליקציה ככזאת שיש לה שימוש רציני בחיי היומיום היא שיטת שיווק נכונה עדיין אין תשובה חד-משמעית.
כמה זה אמין?
אבל השאלה המרכזית שעולה מהקונספט היא מה יגרום לנו לענות תשובות כנות, בהתאם לשמה של האפליקציה (שמשמעותה באנגלית היא "כנות"). ובכן, אין שום סיבה כזאת. וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, על כל מספר תשובות שתתנו לגבי חבריכם, תקבלו עוד תכונת אופי לבחירתכם שתתווסף לרשימת השאלות. כדי לבחון את האפליקציה "רימיתי" ועניתי תשובות חיוביות על כל שאלה, רק כדי לבדוק את הפונקציות שלה, והבעיה העיקרית הייתה שרק מכר אחד שלי (שפגשתי בגיל 14 ולא דיברתי איתו מאז) מחובר אליה. למרות שללא ספק האפליקציה הייתה מהנה יותר עם מגוון חברים, אני לא בטוחה שהתשובות לשאלות הללו מעניינות אף אחד, במיוחד כשהסיכוי לשקר גבוה כל כך.
עמוד הטוויטר של האפליקציה מנסה להילחם בכך באמצעות פרסום תמונות שמגחיכות אנשים שרק מעוניינים בביקורת חיובית, ומעלות על נס כנות ("ילדים יודעים איך להיות ישירים. לנו יש את 'פרנק'", הם צייצו כתוספת לתמונה של מכתב כן במיוחד שכתב ילד). אבל הלוחמה הזאת מיותרת כמו שהלוחמה נגד שקרים בסיקרט הייתה יכולה להיות מיותרת - אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בזה.
ואכן, ההשוואה בין פרנק לסיקרט היא השוואה לגיטימית, שכן שתי האפליקציות מבססות את עצמן על אנונימיות. אך שקרים בסיקרט לא פוגעים במטרה שלשמה התכנסנו - והיא בידור לשם בידור, חטטנות לשם חטטנות. אם שיקרת בסיקרט זה לא באמת משנה. אם שיקרת בפרנק, מוטטת את עמודי התווך עליהם בנויה האפליקציה - לדעת, בכנות, מה אנשים חושבים עליך.
הסיקרט גרמה להרבה אנשים להתחרפן בגלל סודות נוראיים, שלעתים היו מופנים כלפי אנשים ספציפיים. אבל היא הייתה מעניינת, וגם הפיצוצים היו מעניינים, וגם הדרכים המתוחכמות שמצאנו כדי לברר מי-לעזאזל-כתב-את-הסיקרט-הזה היו דרך מעניינת להוציא קיטור. השאלות ששואלת פרנק אינן שאלות מעניינות, התכונות שהיא בוחנת אינן תכונות שיגרמו לך לפרוץ בבכי תמרורים, וסביר להניח שזו אחת מהאפליקציות האלה שנפתח פעם אחת ואחר כך ניתן לה להירקב בתחתית הביצתית של הסמארטפון, יחד עם המספר של שימי מהטינדר. לא רק מפני שהיא לא מושכת לשימוש, על אף הממשק הנוח והיפה, אלא מפני שיש טעות בבסיסה - והיא שאנשים יהיו כנים ברגע שתינתן להם אנונימיות.