פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גולשים במלכוד: פייסבוק מעודד אותנו לעשות שיימינג

      כוחו של פייסבוק הודגם אמש בצורה טרגית: עובד ציבור בכיר שם קץ לחייו בעקבות פוסט שהאשים אותו בגזענות, אבל איך אנחנו - הגולשים - היינו אמורים לדעת שזה יקרה? למרבה הצער, נדמה שאין באמת לקח שאפשר ליישם

      אריאל רוניס, מנהל במשרד הפנים שהתאבד לאחר פרסום סטטוס (צילום מסך , פייסבוק)

      חוסר אונים משווע. זו מנת חלקנו - גולשי פייסבוק - לנוכח המציאות האכזרית של סוף השבוע האחרון. הניסיון להעניק קול לגולשת שחשה חוסר אונים מול השלטונות הוביל אותנו להפוך אדם לחסר אונים מולנו. כן, זה קרה שוב. הפעם לא הייתה זו בריונות אכזרית אלא עליהום ציבורי צדקני שצקצק את דעתו של מנהל בלשכת האוכלוסין למוות. הפוסט הבודד שנורה ככדור תועה לחשכת הרשת החברתית צבר תאוצה בזכות רוח גבית אקראית וננעץ בדיוק מפתיע בפרופיל פייסבוק מרוחק, הרבה מעבר לטווח הראייה, שם רעם הירייה נשמע הרבה אחרי הפגיעה הקטלנית.

      אריאל רוניס נטל את חייו אתמול אחרי שפרסם פוסט פרידה כואב בו הוא הקפיד, בכאב לב, לשמור על נימה סלחנית ומבינה כלפי ההמון הדוקר מדי יום קורבנות חדשים באגודליו הכחולים הקטנטנים והמושחזים. דבריו הבהירו ללא צל של ספק שכל שיתוף היה כמו סולייה קטנה הדורכת עליו ונמלטת. מאות השיתופים דרסו אותו. 6,000 השיתופים, ואלפי תגובות הגולשים המאשימות בפייסבוק, מחצו אותו כמו זבוב.

      מה אפשר לעשות?

      אבל זה לא סוף הסיפור, אפילו לא קרוב. אפשר היה לכתוב שוב על הדרך בה טפטוף קל של לייקים הופך לצונאמי הרסני, אבל מה הגולשים באמת היו אמורים לעשות? מה כולנו אמורים לעשות לנוכח פוסט מאשים כזה, המגיח בפיד שלנו כרוח סערה ומתעקש להישאר בזכות שטף השיתופים. אנחנו במלכוד. "אספסוף הפייסבוק", שכולנו מחמיצים פנים על עצם אזכורו אבל גם מודעים לכך שבלעדיו פייסבוק לא יהיה פייסבוק, תקף הפעם בעוצמה רבה מדי. אבל חשוב להבין שהאספסוף הזה משיג גם תוצאות חיוביות, בעיקר מפני שאלה אותם האנשים, שמסוגלים לשנות את פני המדינה ובמקביל לחרב חייו של אדם.

      פייסבוק העניק לאזרח הקטן כוח חריג המאפשר לו להניף את אגרופו באוויר ולזמן מכת ברק. זה הלוטו של החלשים, המקום בו כל מי שמשתף משתתף בהגרלה ועשוי לזכות בתמיכת ההמון.

      האם היינו אמורים להתעלם מהפוסט המאשים בגזענות? האם היינו אמורים להפנות גב למתלוננת ששטחה את סיפורה לעיני כל? איזה לקח אנחנו הגולשים אמורים ללמוד מהטרגדיה הזו? קשה ככל שתהיה התשובה - כנראה שלא הרבה. כנראה שאין פה באמת לקח אופרטיבי אמיתי שיחסוך מקרים כאלה בעתיד. זו מחשבה קשה אבל המציאות מחייבת אותנו להבין שכנראה העולם ימשיך לנהוג כמנהגו והפוסט הבא שנשתף בזעם לא יהיה שונה מהפוסט שדחף את בכיר השב"כ לשעבר לסיים את חייו ביריית אקדח.

      ואחרי כל זה, הרי ברור לנו שאי אפשר להסיר אחריות. אסור לנו להסיר מעצמנו אחריות. גולשים שרוצים להפגין מעורבות חברתית גם מוצאים עצמם חסרי אונים מול מנגנון השיתוף של פייסבוק מפני שבפועל אין בידי הגולשים שום כלי לוודא את המידע שהם קוראים. אין שום דרך להצליב נתונים או אפילו להמתין עם הלייק או השיתוף לשלב מאוחר יותר מפני שפוסטים שלא זוכים ליחס נעלמים מהפיד. אולי פרסום שמו של מנהל הסניף היה צריך להדליק את הנורה האדומה שלנו. אולי בשלב הזה כולנו היינו צריכים לעצור רגע ולהבין שהפוסט חוצה את גבולות השיימינג. בימים הקרובים יספרו לנו שהרבה שאלות עולות מהטרגדיה הזו אבל בעצם יש פה רק שאלה אחת - לשתף או לא לשתף? וכאן כולנו חוטאים להחלטות מהירות, המבוססות על רגש. האצבע באמת קלה על הלייק, אבל אין שום דרך להפוך את זה לקשה יותר. אין בפייסבוק אף כלי המאפשר לנו הגולשים לחשוב רגע ולקבל החלטה מושכלת יותר.

      הפוסט המדובר, שהחל את כל שרשרת האירועים הטראגית הוסר מפייסבוק על ידי המתלוננת, שמיהרה לפרסם את תגובתה: "היום בבוקר קמתי לידיעה מהגרועות ששמעתי בחיי. אני מצטערת בכל מאודי על אובדן חייו של אדם. במשך שנים חוויתי בישראל אפלייה. בפעם היחידה שסיפרתי את סיפורי אדם נפגע. אין מצטערת ממני. לו הייתי יכולה הייתי שותקת גם הפעם". אבל מי ידע שכך יהיה? מי ידע שהפוסט הזה יהיה קשה מדי?

      אלון בר דוד, מייסד עמותת הכפתור האדום הנלחמת בבריונות ברשת קרא הבוקר "לשים קץ ליד הקלה על המקלדת ולהיות ערניים למתרחש סביב. לחשוב טוב לפני שמצטרפים לעוד משפט שדה, להבין את המשמעות של העלאת פוסט כנגד אדם ועל אף שיותר קל לכתוב פוסט ברשת להבין את המשמעות וההשלכות של ההשתלחות בבן אדם". אבל איך עושים את זה? איך מבדילים בין הפוסטים שיניעו את גלגלי השינוי החברתי לאלו שיסתיימו בטרגדיה?