דורה מוטו, אמנית צעירה מפריז, מצאה לעצמה תחביב שעשוי להישמע מעט מוזר: החל מגיל תיכון, היא החלה להקליט את עצמה בוכה ברגעים קשים מול מסך המחשב. ההקלטות הללו הופצו דרך הרשתות החברתיות, וזכו לתגובות רבות - חלקן מפרגנות ואמפתיות, אחרות נדהמות ונסערות מרמת החשיפה והשיתוף המפתיע.
בעקבות התפוצה הרחבה, הפך התחביב הזה של דורה לפרויקט חייה. כעת היא אוספת הקלטות בכי מכל רחבי העולם, ובינתיים יותר מ-70 אנשים זרים לגמרי הסכימו לשלוח לה תיעודים אישיים שכאלה. את כולם היא דואגת לתייג ולשתף, לאחר שהיא מוודאת שהסרטון אכן צולם בהסכמה וכי מי ששלח אותו מבין את מטרות הפרויקט.
"דמעות הן סוג חדש של פורנוגרפיה", מציעה האמנית את פרשנותה ליצירה. "יש אנשים שחושבים שזה פתטי, מאחר והם לא מבינים את הרעיון וסבורים שזו סתם מציצנות. יש אנשים שחשים התעוררות מינית בזמן הצפייה, אחרים חשים אמפתיה, אך באופן כללי בני-אדם מראים עניין וסקרנות בסרטונים". לדעת דורה, בכי פומבי הופך את הרגעים הקשים למאורע שניתן לשתף ולחלוק עם אחרים, וכך להקל במידת מה על הבדידות והסבל.
