שידור וידאו ברשת (סטרימינג או לייב סטרים, מלשון הזרמת מידע) אינו רעיון חדש, אך רק עם בואו של אתר השיתוף הפופולרי יוטיוב, ועוד יותר מכך - האינטרנט המהיר באמצעות כבלים או חיבורי ADSL, הפך למעשה לשירות הנצרך ביותר ברשת. בכל רגע נתון, כ-30 אחוזים מכלל תעבורת המידע באינטרנט מוקדשת להעברת סרטוני וידאו.
אז איך בדיוק זה עובד? ובכן, ההבדל המשמעותי בין צפייה בסטרימינג וצריכת תכני וידאו בשיטות אחרות הוא שקובץ הווידאו אינו יורד בשלמותו למחשב לפני שהוא מתחיל לנגן. במקום זאת, הווידאו מנוגן תוך כדי שהוא עדיין יורד ברקע, כך שאין צורך להמתין דקות ארוכות עד שההורדה תסתיים. על מנת למנוע מהווידאו להיתקע בעקבות תקלות רגעיות, נשמרות בכל רגע כמה שניות קדימה מהנקודה בה אתם צופים כרגע, ופער זה מכונה "באפר" (Buffer). הזמן הנדרש לתחילת ניגון הווידאו הוא למעשה הזמן שבו אותו Buffer נוצר. במילים אחרות, אם התחלתם לצפות בווידאו ארבע שניות אחרי שהוא החל לטעון - מרווח הטעות שלכם עד שהוא יתקע הוא ארבע שניות, בהנחה שזרם המידע לאיהיה רציף (תלוי בשרת ובאיכות החיבור שלכם).
בדרך כלל הווידאו שבו אתם צופים גם דחוס באופן כלשהו על מנת לצמצם את נפח תעבורת המידע, ולאפשר ניגון רציף ואיכותי ככל האפשר. ישנן שיטות דחיסה רבות, אך כמעט כולן מתמקדות בהקטנת נפח הקובץ באמצעות התעלמות משינויים קטנים שהעין לא תקלוט בכל מקרה, או צמצום גודל הווידאו המוקלט מהאיכות המקורית לרזולוציה נמוכה יותר (מ-HD מלא ל-480P, לדוגמה).
שירות סטרימינג חי הוא הגלגול המתקדם ביותר של הטכנולוגיה הזו: הווידאו לא רק מתנגן תוך כדי שהוא מורד למחשב, אלא אף מוקלט ונדחס תוך כדי שאתם צופים בו. כך ניתן לצפות באירועים חיים ולקוות שהעומס על השרת לא יפיל את השידור - בעיה שלה עדיין לא נמצא פתרון מושלם.