השנה 1896; מרקוני רושם פטנט על הרדיו, האולימפיאדה הראשונה של העידן המודרני נפתחת באתונה ותאגיד חדש הוקם על ידי הרמן הולרית' תחת השם Tabulating Machine Company. החברה של הרמן פיתחה מכונות לעיבוד כרטיסי ניקוב בהם השתמשו בשנת 1900 במפקד האוכלוסין האמריקני. עשור מאוחר יותר, תומס ווטסון נשכר למשרת המנכ"ל ולאחר מכן בשנת 1924 השתנה שם החברה למותג שכולנו מכירים IBM. החברה שיחקה תפקיד חשוב מאוד בעולם המחשוב בתחילת דרכו (וגם היום כמובן) אבל היא גם שיחקה תפקיד חשוב יותר ממה שנדמה לכם בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1933 אדולף היטלר החליט להכין רשימה מדויקת שכוללת את כל יהודי וצועני גרמניה. באותה תקופה היו 65 מיליון גרמנים וההערכה הייתה שבם חיים בין 400,000 ל-700,000 יהודים. כדי לבצע את משימת התיעוד המדוקדקת אספו במשטר הנאצי את כל התיעוד שמצאו אודות היהודים אבל נדרש מנגנון מתוחכם לאחסון כל המידע בצורה יעילה. לשם כך הזמין הצורר הנאצי את תומס ווטסון להיפגש בברלין באותה שנה. בפגישה תכננו ווטסון והיטלר את הדרך היעילה ביותר לספק מכונות כרטוס שיעזרו למשטר הנאצי לתעד את כל היהודים.
כדי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, חברת IBM הקימה חברת בת בשם דהומג (Dehomag). באותה חברת-בת הושקעו כמיליון דולרים שאפשרו להקים את המפעל הראשון מחוץ לאדמת ארה"ב - הישר בברלין. שמועות גורסות כי באותו ביקור, הגיעו ווטסון והיטלר להסכם סודי שיאפשר את המשך שליטת החברה בעולם.
אחרי סגירת העסקה, המשטר הנאצי עשה מאמץ אדיר על מנת לשים את ידיו על כל המסמכים המספקים פירוט לגבי היהודים ונאספו רשימות שניהלו עיריות ובתי כנסת. עם זאת, לנהל רשימות ידניות של מיליוני אנשים זוהי משימה שכמעט ובלתי אפשרית ובעיקר מורכבת מאוד. הודות לאותה מכונה, יכלו הגרמנים לתעד בצורה חכמה ונוחה את אוכלוסיית היהודים ולקבל פירוט מדויק.
בספר הנקרא "יבמ והשואה" שיצא בשנת 2001 פירט אדווין בלאק את כל מהלך שיתוף הפעולה בין החברה למשטר הנאצי. "הטכנולוגיה של יבמ אפשרה את ההרג במספרים שלא יאמנו בשואה. השואה הייתה מתרחשת גם בלי יבמ, אבל השואה שאנחנו מכירים במספרים האלה, זוהי השואה שנוצרה באמצעות הטכנולוגיה של יבמ".
ב-IBM לקחו ברצינות את הפרויקט בשל ההשקעה הכספית העצומה של המשטר הנאצי בחברה, שאפשרה לה לגדול בצורה משמעותית. את המידע שהתקבל הכניסו אנשי הרייך השלישי לאותה מכונת כרטוס ולמעשה קיבלו רשימה חכמה ומדויקת להפליא שכללה את מקום המגורים, הגיל והמין. אותה רשימה עזרה לנאצים לזרז את הטרנספר מהאזורים הכבושים וגם את תכנית הפתרון הסופי, בכך שעזרה לאתר בזריזות את היהודים, הצוענים ולמעשה כל מי שנכלל בתוכנית.
בניגוד לדעה הרווחת, המספרים על זרועות האסירים קועקעו רק במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל משנת 1942. כפי שניתן לשער, לא מדובר במספרים אקראיים אלא מספרים ייחודיים שנופקו עבור כל אסיר באמצעות המכונה של IBM. בגילויים שפורסמו בספר של בלאק, הוא טוען כי לפי הרישומים, סוחר עצים שהגיע לאושוויץ באוגוסט 1943 קיבל את המספר 44673. אותו מספר היה שמור בהתחלה רק בכרטיסיות שהכינה המכונה וכאשר החלו בקעקוע האכזרי, אותו מספר גם קועקע אל ידו. לצד העזרה במציאת וסימון היהודים, המכונה גם עזרה למשטר הנאצי בחזית המלחמה. באמצעות אותה מכונה הם הצליחו לנהל בצורה חכמה את הציוד בחזית.
בספרו טוען בלאק כי IBM שמרה על קשר הדוק עם המשטר גם אחרי הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה ורק לאחר שאמריקה הכריזה על גרמניה כמדינת אויב, IBM הפסיקה את המגעים עם חברת הבת בגרמניה. עוד נטען כי בתום המלחמה, דאגו בחברה לאסוף את כל הרווחים שנצברו.
לאחר פרסום הספר השתמשו ניצולי מחנות הריכוז בעדויות והגישו תביעה כנגד IBM. בתביעה הם דרשו פיצויים על בסיס רווחים שעשו מהפרת החוק הבינלאומי ודרשו כי בית המשפט ייאלץ את החברה לפרסם מסמכים המעידים על כך בציבור. בנוסף, בתביעה טענו כי ב-IBM ידעו על כך שהציוד שלהם משמש את הנאצים, מאחר והחברה לא מכרה אותו אלא רק החכירה אותו והעניקה שירות תחזוקה והתאמה אישית לפי דרישותיהם. עם זאת, התביעה הוסרה מחשש שהיא תפגע בפיצויים האחרים שהניצולים מקבלים.