תופעה הבריונות ברשת לא יצאה לחופש הגדול ונתוני האנשים שנפלו קורבן לבריונות הם גבוהים. סקרים שונים שנערכו בנושא מפיקים כותרות מדאיגות. למען האמת, גם אם סקר אחד יצביע על שכיחות נמוכה יותר של קורבנות, ניתן לומר די בברור, אין ילד היום שלא היה באחד ממעגלי התופעה, אם כמציק, אם כקורבן ואם כצופה מן הצד.
בריונות ברשת היא תופעה חמורה מכמה בחינות שונות. קודם כל, ואולי אף הסיבה העיקרית היא בגלל התפוצה האדירה שהיא מקבלת במהירות רבה, אבל כוח זה יכול להוות גם הדרך לצמצומה. התפוצתיות הרבה, כפי שיכולה להחוות על ידי הקורבן כחשיפה בלתי נשלטת, יכולה להיות גם לטמון את הסיכוי שמישהו ינסה לעצור את האירוע הפוגעני ולהושיט יד אבל בפועל אין הקורבן נתלה בתקווה זו. יתרה מכך, ניסויים המתועדים בספרות המחקר מורים כי ריבוי אנשים רק יוריד את הסיכוי לדיווח בשל ביזור אחריות. אבל כאן בדיוק נכנס החינוך. האם אנו מחנכים לדווח? להתערב? להושיט יד?
סקר מטעם מכון כנרת לחקר מוגנות ילדים לשנת 2016, הראה שילדים אינם מסייעים לקורבן ברשת כי הם פשוט לא יודעים איך הם יכולים לעזור. זהו ממצא משמעותי וחיוני בעיקר כי הוא מאפשר לדעת איך לשנות את התמונה. אז איך מתחילים בכלל ללמד ילדים לעזור? הרכבנו כמה כללים מנחים לעזרה ברשת.
1. הגישה הישירה: אם אתה רואה תכתובת פוגענית כלפי האחר בקבוצת ווטסאפ, על קיר בפייסבוק וכדומה, ביכולתך לכתוב תגובה שמטרתה לעצור את התכתובת. ילדים רבים לא מרגישים נוח עם התכתובות הפוגעניות אבל עם זאת, לא מגיבים כלל. נסו לאתר חברים שמרגישים כמוכם, והחליטו כולכם יחד לכתוב תגובות שמרגיעות את הרוחות או מסבות את השיח למקום אחר.
2. עזרה עקיפה: נמצא כי ילדים רבים מפחדים להגיב, פשוט כי הם חוששים שהם בעצמם יהפכו לקורבן הבא. לפיכך, קיימים ערוצים נוספים למתן עזרה. למשל: הודעה פרטית, שיחה פנים-אל-פנים עם הקורבן או הפוגע.
3. התעלמות: זו לעיתים קרובות מתפרשת כחוסר אכפתיות, אבל ברשת ניתן גם להפוך אותה לכוח מסייע. ברגע שתוכן פוגעני מגיע לילד והוא מחליט שלא לצפות בסרטון, לא לשתף את התמונה, לא לעשות לייק, זאת אמירה שבבסיסה "אצלי מסתיימת ההפצה של התוכן הזה". נכון שבפועל יהיו אחרים שימשיכו ויפיצו, אך עלינו להעביר את המסר האומר שאם יהיו יותר שיגידו שהם לא יהיו הצופה הנוסף, הם פועלים לצמצום כוחם של הבריונים.
4. דיווח אנונימי: חלק מהכוח של הרשת הוא האפשרות לאנונימיות. אתרים מרכזיים כמו פייסבוק, יוטיוב, מאפשרים דיווח על פוסט פוגעני. כדאי גם להכיר את ה"כפתור האדום", סטרט-אפ חברתי הנלחם באלימות ברשת, ומאפשר דיווח אנונימי על תכתובות פוגעניות ברשת. ניתן לפנות לקו החם של איגוד האינטרנט הישראלי.
5. דיווח למבוגר האחראי: נתוני הסקר מטעם מכון כנרת לחקר מוגנות ילדים לשנת 2015, מראים כי דיווח למורים כמו גם להורים בעניין פגיעה ברשת הוא נמוך. היכולות של המבוגר האחראי לטפל בדבר שבכלל לא מגיע אליו הן מן הסתם נמוכות מאוד. בהתאם, מה שכן מגיע ומוצף הוא כבר ברוב המקרים במצב חמור שניתן היה לעצור אותו עוד קודם, אם רק היה מדווח בזמן. לכן ישנה חשיבות-על של המבוגר בסביבת הילד (הורה/מורה) להראות עניין בסביבה החברתית הווירטואלית של הילד.
הכוונה לא רק האם הילד נפגע, אלא האם יש בסביבתו מישהו שנפגע ואיך אנחנו יכולים לעזור לו. ובכלל, לפני הכל, כדי שילדים ידווחו למבוגר האחראי, בין אם זה מורה או הורה, צריך להיות נגישים, לפתוח ערוצי שיחה בהקשר, להפגין פתיחות ולהראות לילדים שדברים שדווחו מטופלים.
אם כן, יש מה לעשות נגד בריונות ברשת. זה נטוע בחינוך של המבוגר האחראי, בכלים שיינתנו ובמודל המוצג בפני הילד שמביע אכפתיות כלפי האחר ונכונות להושיט יד לעזרה. בואו נאחל שהשנה תהיה שנה של ערבות הדדית ופחות התקהלות בריונית.
הכותבת היא ד"ר מירן בוניאל-נסים, יועצת מרצה וחוקרת בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט. מרצה בכירה במחלקה למדעי ההתנהגות, ביה"ס למדעי הרוח והחברה המכללה האקדמית כינרת וכן בחוג לייעוץ התפתחות האדם בפקולטה לחינוך, אונ' חיפה.
>> לעוד כתבות מעניינות - עקבו אחרינו גם בפייסבוק.