"מאפיה 3" הוא משחק פעולה שמצליח בדיוק במקום בו רוב משחקי הז'אנר נכשלים לחלוטין, אם הם בכלל מנסים - יש לו סיפור רציני ומרתק, דמויות ייחודיות, סגנון ואווירה שלא תשכחו במהרה. זו לא חגיגה של פיצוצים, יריות ואלימות תחת איזה תירוץ קלוש של סאטירה, אלא עלילה תקופתית מדהימה שעומדת בקו אחד עם היצירות הגדולות ביותר שנראו, בקולנוע או בספרות, על מעללי עולם הפשע המאורגן.
אלא שלאחר כמה שעות מתחילה לעלות המחשבה שאולי באמת היה עדיף לנצל את כישרונם הבלתי מבוטל של התסריטאים בסטודיו הפיתוח "האנגר 13" לצורך הפקת סרט קולנוע, או אולי סדרת טלוויזיה חדשה. למרבה הצער, כל מה שקשור במשחק עצמו - עיצוב השלבים, השליטה בדמויות ומערכת הקרבות - מרגיש מיושן במקרה הטוב, או שבור לגמרי במקרה הרע. המשחק הופך לתירוץ כדי לעבור מקטע עלילה אחד למשנהו, ולא בטוח שלכולם תהיה הסבלנות להמשיך הלאה עד הסוף המר.
מחסלים את הבוס
במאפיה 3 אנחנו משחקים את דמותו הלא-טיפוסית של לינקולן קליי, יתום שגדל לתוך עולם הפשע. הוא חוזר לעירו "ניו-בורדו" (אחותה הווירטואלית והכמעט תאומה של ניו-אורלינס) ממלחמת וייטנאם, ומגלה שבבית לא ממש חיכו לו. הבוס החדש של העיר, סל מרקנו, מנסה להיפטר ממנו בדרך מרושעת במיוחד, וכאן מתחיל נתיב רצוף נקמה ואלימות שהוא בהחלט לא סיפור ההצלחה וההתעשרות שאותו מנסה למכור לנו כמעט כל משחק פשע אחר.
העלילה משלבת בתוכה גם קטעים הלקוחים מימינו, כמו גם מעדות משפטית בנושא הפשע המאורגן שניתנה, כביכול, לאחר שהאירועים כבר התרחשו. העריכה העל-זמנית, המקובלת במדיומים אחרים אך ייחודית למדי למשחק, מוסיפה עוד לתחושה של אפוס משמעותי. המקומות היחידים בהם גם המשחק עצמו מצליח לשחזר את האווירה הזו היא כשקליי מנסה לחסל את הבוסים האחרים בעיר, ללא ספק המשימות הטובות ביותר בקמפיין כולו.
בשאר הזמן לינקולן מעסיק את עצמו (ואותנו) במיני מטלות לא מרתקות, שחוזרות על עצמן בקביעות. פה צריך לחסל איזה מלשן של המשטרה, שם לתקוף נציג של ארגון פשע מתחרה, לשדוד איזו חנות או להשמיד סחורה. חייו של פושע צעיר הופכים לרצף משעמם למדי ברגע שמבינים את העבודה, וגם אם בסך הכול זה נראה די ריאליסטי, המבנה הזה לא הופך את המשחק למהנה מאוד.
יורים ובוכים
עיצוב השלבים משעמם וחוזר על עצמו אבל זה רק חצי מהעונש. החצי השני מגיע ממכניקות המשחק עצמן; כאן לא נרשמה כמעט שום התקדמות מהמשחק הקודם בסדרה, שיצא בשנת 2010. הנהיגה בכלי-רכב, פעילות שתתבקשו לבצע במשך שעות על גבי שעות שכן אין שום קיצור דרך להגיע למשימות בדרך אחרת, מרגישה מאוד מנותקת ולא מלהיבה. קרבות הירי אינם מדהימים, גם מפני שהשליטה בכלי הנשק לא מדויקת מספיק, וגם כי האויבים עצמם לא מציגים שום אתגר טקטי של ממש.
למקרה שבכל זאת תרצו לתפוס מחסות ולא סתם להסתער לעבר הבריון הקרוב ביותר אליכם, תגלו כי המעבר בין מחסה למחסה הוא תהליך כמעט אקראי ובוודאי לא חלק כמו במשחקי פעולה מודרניים. ויש גם מפלות טכניות של ממש, מהסוג שלעתים רחוקות בלבד נתקלים בהן במשחקי פלייסטיישן: המשחק קרס ונתקע לגמרי כמה פעמים במהלך הכנת הביקורת, וגם כשהוא עבד הדברים לא תמיד נראו כפי שהיו אמורים להיראות, חפצים שמופיעים ונעלמים (לעתים זה בתוך זה), טקסטורות מטושטשות ותאורה בעייתית. ייתכן, כמובן, שלפחות חלק מהתקלות הללו יתוקנו בעדכונים שיצאו בהמשך, אך זה המצב בינתיים.
השורה התחתונה
מאפיה 3 הוא משחק ששווה לשחק בו רק עבור העלילה, שהיא באמת אחת הטובות שחוויתי. האקשן עצמו, כפי שכבר בוודאי הבנתם, קצת מפוספס. משחקי מחשב חייבים להיות טובים קודם כל במה שמייחד אותם - האלמנט האינטראקטיבי והדינמי - ורק אחר כך יכולים להרשות לעצמם להתפנות לסיפור ולדמויות. אם אתם חושבים אחרת, ייתכן שבעיות המשחקיות לא יפריעו כלל והאפוס ההיסטורי יספק אתכם בהחלט.
>> לעוד כתבות מעניינות - עקבו אחרינו גם בפייסבוק.