אחרי כמעט עשר שנים בפיתוח, משחק ההרפתקאות והפאזלים The Last Guardian הגיע למדפי החנויות, ונראה שלא היו מזיקים לו עוד כמה חודשי עבודה. זה נשמע כמעט אבסורדי, אך החיסרון הבולט ביותר של המשחק הזה, שמעטים האמינו כי באמת יצא בסופו של דבר, הוא היעדר ליטוש ברמה כמעט פושעת. זה מעצבן, מפני שכמעט מכל בחינה אחרת, מדובר באחד המשחקים המדהימים ביותר שיצא לנו לשחק בהם.
ילד ומפלצת יוצאים להרפתקה
ההרפתקה של The Last Guardian נבנית על שיתוף פעולה מפתיע בין דמותו של ילד, בן לכפר בתרבות עתיקה ולא מוכרת, למעין מפלצת בשם טריקו, שהיא שילוב בין חתול וציפור. בשום שלב במשחק לא תוכלו לשלוט בטריקו ישירות; הוא נענה לעתים לרמיזות ובקשות (קפוץ, לך, דחוף וכו'), אך רוב הזמן עושה את מה שהוא רואה לנכון. בתחילת המשחק טריקו חושד בכם, לא ממהר לרוץ לעזרתכם ובעיקר משתרך אחריכם בסקרנות. עם התקדמות המשחק הידידות הופכת לעמוקה ומקסימה.
קו העלילה הזה, שלכל אורכו לא כולל כמעט טקסטים, בולט במיוחד על רקע העולם המינימליסטי והמופשט שבו המשחק מתרחש. אלו מכם ששיחקו בעבר ב-ICO וב-Shadow Of The Colossus - שני המשחקים הקודמים עליהם אחראי הצוות היפני - יזהו מיד את הסגנון. הנופים הפתוחים מדהימים, ועיצוב הדמויות לא נופל מאף סרט אנימציה מושקע. העושר הוויזואלי גובה מחיר כבד בביצועים, והמשחק מאט לקצב צב לעתים בפלייסטיישן 4, אפילו בגרסת הפרו המשודרגת. אבל הלוואי שזו הייתה הבעיה הטכנית העיקרית שלו.
השלבים עצמם הם שילוב בין אתגרי פלטפורמה בסיסיים, ופתרון פאזלים שיחייב אתכם להפעיל מתגים ולמצוא דרכים להניע חפצים ומכונות שונות ממקום למקום. רובם גם אינם מתרחשים על רקע הנוף המסעיר, אלא בתוך בניינים קודרים ואפלים. לעתים תתקלו בעיניים מזכוכית שטריקו מפחד מהן פחד מוות ותצטרכו למצוא דרכים לשבור ולפנות אותן מהדרך, ולעתים תמצאו עצמכם תחת התקפה; ברגעים אלו תאלצו להסתמך לחלוטין על כוחה של מפלצת המחמד שלכם שתבוא לעזרתכם.
אדוני, אתה מסתיר לי
הבעיה המרכזית של המשחק, וזו שמעיבה עליו לכל אורכו, היא השליטה, שנדמה כאילו נלקחה הישר מימי פלייסטיישן 3, אז למעשה החל פיתוחו של The Last Guardian. במשחקי ההרפתקאות שיצאו בשנים האחרונות, ובמיוחד סדרת Uncharted של סוני, הצליחו מפתחי המשחקים ליצור שליטה דינמית, חלקה ואינטואיטיבית בדמויות שכמעט תמיד מבינות בדיוק מה אנחנו רוצים מהן. כאן, לעומת זאת, תגלו שליטה נוקשה ומסובכת, וכמעט תמיד תיפסלו בדרך לפתרון הפאזל לא מפני שלא ידעתם מה לעשות, אלא כי נפלתם בטעות לאיזה בור.
אבל המצלמה היא החלק הנוראי ביותר. במקום להתמקם באלגנטיות בזווית הנכונה ביותר לסצנה שבה אתם נמצאים, עניין כמעט מובן מאליו במשחקי פעולה והרפתקאות מודרניים, תדרשו לתפעל אותה באופן ידני כמעט לאורך כל המשחק באמצעות הסטיק הימני. טריקו הוא יצור ענקי למדי ביחס לדמויות ולמבנים שסביבו, ולא פעם יסתיר לכם לחלוטין את המתרחש - בעיה שלמשחק אין שום פתרון סביר אליה. השליטה במשחק גוררת תחושת התסכול, ששחקנים שאינם מורגלים לאופי השליטה הזה (כלומר, לא שיחקו בהרבה משחקים ישנים), שעלולה להרוס את החוויה כולה.
בשורה התחתונה, המשחק הזה הוא פספוס וזה פשוט חבל, כי רגעי השיא של The Last Guardian הם בין הרגעים המדהימים ביותר שנוצרו במשחק וידאו כלשהו, אי-פעם. בסיס טכני יציב יותר, ולא כזה הנשען על טכנולוגיה שנאלצה לנדוד בין פלטפורמות וידיים שונות במשך כמעט עשור, היה הופך את המשחק הזה ליצירת מופת שחייבת להיות על המדף של כל גיימר. במצבו הנוכחי, The Last Guardian יכול להיות הרפתקה נדירה, אם תהיה לכם הסבלנות להתמודד עם מגרעותיו הטכניות הבולטות.
>> לעוד כתבות מעניינות - עקבו אחרינו גם בפייסבוק.
