צאו מהסרט: ההאקרים בקולנוע הם בדיחה שאתם עדיין מאמינים לה

כן, אז ב-1995 זה נראה לנו ממש מגניב לראות את אנג'לינה ג'ולי בתסרוקת אנדורגינית, יושבת לצד חבריה הכאילו-קולים לצד כמה מגשי פיצה ויורה בקצב איש כל מיני חצאי משפטים על קודים, וירוסים וסיסמאות. זאת הדמות שגילמה בסרט "האקרס", או בשמו העברי "מרדף מוחשב".

נו טוב, קולנוע זאת אמנות שמגדילה את המציאות, מציתה את הדמיון ויוצרת תדמיות. בניינטיז פריצות למחשבים ומתקפות סייבר היו בחיתוליהם, והקולנוע יצר אימג'ים שאמנם נחקקו בזיכרון אבל הם רחוקים מהמציאות של אז ובעיקר - מזאת של היום.

אז איך נראו לנו ההאקרים של פעם בסרטים? קודם כל - בודדים. יותר נכון, זאבים בודדים. מעין גאונים לא ברורים שפועלים לבד במטרה להיכנס בממשלות או בתאגידים כדי לנקום על עוולות או סתם להוכיח את גאוניותם.

מאפיין הוליוודי נוסף של אותם האקרים הוא חיבתם המוזרה לעבוד בחדר ביתי חשוך, או במשרד נטוש, מבודד וניחשתם נכון - חשוך. זהו טריק קולנועי שחוק שנועד להכניס מסתורין, לחשוף כוונות זדוניות ולהראות לנו שאדם שלפנינו זומם משהו, אבל המציאות שונה לחלוטין. האקרים יכולים לעשות את מלאכתם מבית קפה הומה בעזרת לפטופ, ויכולים לפעול מהמשרד הסמוך אליכם.

האקרים, מתוקף עיסוקם, תחביבם ויכולותיהם במחשבים, מופיעים בסרטים כאנשים החיים בשולי החברה – הם לרוב מוצגים כ"עוף מוזר", אנשים מוזרים בעלי התנהגות קצת פחות נורמטיבית. הדרך להמחיש זאת היא להלביש אותם בבגדים מוזרים, להלביש להם משקפיים ולגרום לדמותם להתנהג אחרת משאר הדמויות בסרט.

האמת היא כמובן שונה לגמרי. גם האקרים לובשים ג'ינס וטישריט, לא לכולם יש משקפיים וייתכן שהמוזיקה הכי חתרנית שהם שמעו מימיהם היא אוסף של שלמה ארצי או U2. במציאות האקרים הם לא פעם צעירים די ממוסדים ומיושבים בדעתם שדווקא – תחזיקו חזק – עובדים בשירות הממשלות והממסד.

כן כן, מדינות רבות, וגם ישראל היא אחת מהן, מחזיקות ארגוני ביון, ארגונים ממשלתיים וגופים שכל תפקידם הוא לבלום מתקפות סייבר ופריצות אבטחה ובמקביל להשיג מידע ממדינות וגופים שמחוץ למדינה.

מה לעשות, בניגוד לגיבור שרץ על גגות באקדח שלוף, משתלט על מכונית ופותח במרדף מסחרר שנגמר בסדרת פיצוצים ממנה הוא יוצא ללא פגע, ההאקר סתם יושב מול מחשב ומקליד, וחושב, ומקליד, וחושב והבנתם - אין פה אקשן.

אז איך מעצימים בקולנוע את הדרמה? או שמושיבים את ההאקר יחד עם הגיבורים בוואן שסמוך למקום האירוע, או שהוא צמוד לגיבור הפעולה באחת הסצנות או שפשוט מעמיסים על שולחנו שפע של מחשבים ומסכים כדי להגדיל את דמותו ולתת לה ממד עוד יותר מתוחכם.

לאחרונה התנצלה חברת "סוני" בפני הזמרת בריטני ספירס ומעריציה לאחר שחשבון הטוויטר של הענקית היפנית נפרץ, והפצחנים צייצו דרכו בטוויטר על כך שספירס נהרגה בתאונת דרכים. לא קשה לפרוץ לחשבונות ברשתות החברתיות, אבל לאתרים של בנקים או גופי ביון זה קשה הרבה יותר, מה שמוביל אותנו למוטיב הזמן.

בסרטים, בעיקר בשל קוצר היריעה, ההאקרים מסוגלים בתוך שניות לפצח כל קוד ולממש את מזימתם. והם אפילו מקלידים ממש מהר וחזק, כי אוטוטו הכול יתפוצץ או סתם כדי להראות לנו שהם ממש נחושים ובעוד עשר שניות יצליחו לפצח את הקוד. האמת היא שחדירה למערכות ממוחשבות מאובטחות של גופים מוסדיים או ממשלתיים זו עבודת פרך שלוקחת זמן רב - שבועות ולעתים חודשים.

יש לא מעט קבוצות האקרים ברחבי העולם, והן שונות זו מזו במרכיביהן אבל לא במטרה - לפרוץ מערכות ממוחשבות מאובטחות. האתגר קורץ. חבורת 414s לדוגמה נודעה כבר בשנות ה-80 ככזו שמאתגרת גופים כמו בנקים ומוזיאונים; "אנונימוס" היא תופעת אינטרנט שהחלה בשנת 2003 ומייצגת קונספט תאורטי של קהילת פצחנים הפועלת באופן אנרכיסטי ברשת ומחוצה לה ופועלת כישות אחת; OurMine ("המכרה שלנו") היא קבוצת האקרים שאוהבת לפרוץ לחשבונות של סלבס והם התעללו קצת גם במייסד פייסבוק מארק צוקרברג ובמייסד טוויטר ג'ק דורסי.

יש עשרות "כנופיות" כאלה, והם גם מתעללות מדי פעם זו בזו, כמו הפריצה למחשבי האקינג טים האיטלקים, שמתמחה במכירה של תוכנות זדוניות.

מבין כל מה שרץ לנו על המסכים בימים אלה, סדרת הטלוויזיה "מר. רובוט" נחשבת למדויקת ביותר מבחינת האופן שבו היא מציגה את ההאקרים, עולם המושגים ואת אופן השימוש שלהם בטכנולוגיה. יש לקוות שתהיה לכך המשכיות.

למרות הרצון להדביק אותנו לכיסא, מותר לצפות מעולם הקולנוע והטלוויזיה למצוא את הדרך האמנותית להפוך את ההאקרים לקצת יותר מציאותיים וקצת פחות מגוחכים. נכון שצילומי תקריב על עיני ההאקר או לחיצה דרמטית על מקש ה-Enter הם לעתים מתבקשים, אבל אפשר לוותר בקלות על החדרים החשוכים, על ההקלדות המהירות והנחושות של קודים לא ברורים ורצוי גם לשפר את עולם המושגים המקצועיים ולהתאימו למציאות. עד שזה יקרה, נמשיך לאכול פופקורן ולפצח את העלילה למרות ההגזמות.