מחירות לעבדות: כך הטכנולוגיה שאמורה לשחרר אותנו משעבדת אותנו

השעון המעורר בסמארטפון מזמזם. אתם מושיטים יד לכבות אותו ועל הדרך כבר עוברים בחצי עין על הודעות שנשלחו במהלך הלילה, מציצים ברשימת המיילים שלא נקראו ואולי מדפדפים בין המסכים על אוטומט מבלי לדעת מה אתם מחפשים. בארוחת הבוקר, או עם הקפה הראשון, אתם סורקים את הפיד של פייסבוק ומתעדכנים בכותרות באפליקציות החדשות, אולי אפילו מחזירים כמה תשובות לאנשים. השנה 2017 וההרגל הזה הפך לחלק בלתי נפרד מחייהם של מיליוני ישראלים. לפני עשור טקס הבוקר שלנו היה נראה אחרת לגמרי אבל היום לעתים קשה לראות עד כמה הטכנולוגיה שאמורה לשחרר אותנו בעצם כובלת אותנו להתמכרויות, להרגלים אובססיביים, גורמת לניוון של הכישורים האנושיים הבסיסיים שלנו ומשחיתה את זמננו לריק.

בפסח הזה, שנת 2017, החלטנו לשאול האם באמת יצאנו מעבדות לחירות או שמא פספסנו את ההזדמנות הענקית שנפלה לחיקנו והסכמנו לוותר על החופש שלנו תמורת נזיד עדשים דיגיטלי: אוסף של גאדג'טים ועולמות וירטואליים המזינים את הצרכים הבסיסיים שלנו באשליות ומפציצים אותנו בגירויים?

מתי בפעם האחרונה פתחתם מפה, תכננתם מסלול ונעזרתם בסימוני הדרך ובכישוריכם כדי לנווט ליעד? שירותי ניווט מקוונים, כמו Waze וגוגל Maps מסייעים לנו להגיע לכל נקודה אפשרית בצורה המהירה ביותר אבל כיצד הן משנות את אופן חשיבת הנהגים, והאם התועלת שלהם עבור המשתמש עולה על הנזק בטווח הארוך? לפי מחקר שפורסם לאחרונה במגזין Nature Communications, ברגע שאנחנו מסתמכים על אפליקציות הניווט לרבות Waze וגוגל Maps, אנחנו מכבים חלקים מסוימים במוח. בזמן ניווט פעיל, באמצעות מפות, החוקרים מצאו פעילות ערה באזור במוח האחראי על הזיכרון; בעת שימוש באפליקציות ניווט לא נרשמה פעילות באזורים הללו כלל. השאלה העיקרית כעת היא האם אפליקציות ניווט מסייעות לנו להתנייד בקלות או שהן למעשה הופכות אותנו לתלויים בהן לחלוטין? בדיוק כמו שהדלקת אש ללא מצית או גפרור זו פעולה שכיום נחשבת לכישרון ייחודי, כנראה שבעתיד היכולת לנווט תיראה לחלקנו כאקזוטית ולרוב מיותרת.

אבל כיבוי המוח וניוון הזיכרון לא החל בשנים האחרונות, אלא עוד באחד הפיצ'רים הראשונים שהציגו טלפונים ניידים - רשימת אנשי הקשר. אם פעם היינו זוכרים מספרי טלפון בעל פה, כיום הפעולה הזו נחשבת למיותרת לחלוטין ואף כזו הדורשת מאמץ לא סביר. גם את תאריכי ימי ההולדת אנחנו כבר לא צריכים לזכור, הרי מדי בוקר פייסבוק מודיע לנו למי מהחברים שלנו כדאי לאחל ברכה. נסו לדמיין איך תסתדרו שבוע בלי אינטרנט, בלי סמארטפון ובלי מחשב ותחשבו עד כמה חסרי אונים תהיו. וזה רק קצה הקרחון; קורבן אחד מני רבים שהנחנו על מזבח הקדמה.

הם על היד, במכונית, בכיס, בסלון, במשרד ובקרוב על דלת המקרר שלכם. מסכים נמצאים כמעט בכל כיוון אליו נביט, אם נהיה בתוך מבנה או בסביבה עירונית פתוחה, וכל מסך מספק גישה חופשית לסוגים שונים של הסחות דעת בלתי נגמרות. מהתראות שאנחנו מקבלים במקביל במחשב, בסמארטפון, על המסך ברכב ובשעון החכם בכל רגע ובכל מקום, פרסומות שצצות אלינו מכל סרטון ומכל רשת חברתית או בצמתים על מסכי ענק.

המסכים הללו ימשיכו להקיף אותנו ולפי הטרנד של השנתיים האחרונות, נראה שהם ישמשו אותנו הרבה יותר בעתיד הקרוב. בינות מלאכותיות המשמשות כעוזרות דיגיטליות זוכות לפופולריות רבה, מסירי של אפל ואלקסה של אמזון עד קורטנה של מיקרוסופט והאסיסטנט של גוגל. בחודש שעבר חשפה סמסונג את הבינה המלאכותית החדשה, ביקסבי, והציגה את חזונה לשימוש בסמארטפון ללא ידיים - רק באמצעות פקודות קוליות. חודש לפני כן במסיבת העיתונאים שלה בברצלונה הציגה סוני את החזון שלה לאוזנייה דרכה ניתן לתקשר עם העוזרות הדיגיטליות ואם תחברו את כל זה יחד תקבלו ג'רביס (כמו של איירון-מן) אישי שמסתנכרן עם מסכים סביבכם ומציג לכם את התוכן המבוקש בעת הצורך. רוב הזמן אנחנו נתקשר בצורה מילולית כדי לרשום תזכורות, לתזמן שעון מעורר, להדליק את האור, את הקומקום או דוד החשמל בבית, להזמין מהאינטרנט מוצרים או להזמין מקום במסעדה.

המסכים שיקיפו אותנו במידע, יחד עם העוזרות הדיגיטליות האישיות שלנו, ינהלו את חיינו ולמעשה יחליפו את הצורך לרשום פתקים, להסביר לחברים מדוע אי אפשר להגיע לאירוע, או אפילו להתקשר לעבודה להודיע שיש פקקים ולכן תאחרו לישיבה. מצד שני, יהיה הרבה יותר קשר לספר לבוס שאתם חולים כשאין לכם כוח לקום בבוקר; הצמיד החכם שינטר את כל ממדי הגוף שלכם כבר יספר לו כל מה שהוא צריך לדעת.

לעתים קרובות, כשמדובר בטכנולוגיה אנחנו מדמיינים כבלים מנטליים אבל יש גם כבלים פיזיים של ממש המונעים מאתנו לזוז - אחד מהם הוא כבל הטעינה של הסמארטפון, של הלפטופ, של צמיד הספורט, השעון החכם, הטאבלט או כל גאדג'ט אישי שאנחנו לא מוכנים לצאת מהבית בלעדיו. נכון, יש מטענים ניידים וטכנולוגיות טעינה מהירה, אבל תהיו כנים עם עצמכם ונסו לחשוב כמה פעמים התעכבתם בגלל הסוללה או שפשוט ויתרתם על יציאה מהבית? שלשלאות נוספות אנחנו קושרים לעצמנו כשאנחנו מתמכרים לאינטרנט אלחוטי; הרגע הזה שאנחנו מחפשים קליטה ומתחילים להסתובב במקום, מתנתקים מהאירוע החברתי ומתמסרים לסימוני האנטנה הקטנים על המסך זה בדיוק הרגע בו האדון מושך אותנו ברצועה.

הסמארטפון שלנו מסייע לנו כמעט בכל צומת במהלך היומיום אבל אנחנו משלמים עליו מחיר הרבה יותר גבוה ממה שנדמה לנו. מעבר לעלות המכשיר וחבילת השיחות והגלישה שלנו, אנחנו שווים לתאגידי טכנולוגיה לא מעט כסף. בדוחות הרבעוניים של פייסבוק, שפורסמו בנובמבר 2016, נחשף כי כל אחד מאתנו שווה לרשת החברתית סכום שונה בהתאם למקום המגורים שלנו. לפי המספרים המופיעים בדוח, משתמשים מארה"ב הם הקהל האיכותי והרווחי ביותר לפייסבוק - כל אחד מהם מכניס לחברה כ-15 דולרים ברבעון, המסתכמים לכ-62 דולרים בשנה מכל משתמש. לפייסבוק 1.8 מיליארד משתמשים ברחבי העולם.

את הכסף הזה הם מרוויחים בזכות העסקה שאנחנו עושים בכל פעם שאנחנו מצטרפים לשירות מקוון - אנחנו מקבלים מייל חינם, פרופיל ברשת חברתית בחינם, ניווט קל בחינם ועוד, ומשלמים בפרטיות שלנו. צריך להבין שהעדפות שלנו שוות מעט כשלעצמן אבל במספרים גדולים מפרסמים מוכנים לשלם כסף גדול כדי לפנות לקהלי יעד מסוימים.

ברשתות החברתיות אנחנו זוכים לעידוד בצורת לייקים ותגובות בכל פעם שאנחנו משתפים את התמונות שלנו וההגיגים שלנו וחושפים את עצמנו בצורה שגרמה בעבר אפילו לבכירי ה-CIA להרים גבה בהפתעה ולצהול משמחה. אנחנו מוכנים לתת לתאגידים ענקיים שסוחרים במידע שלנו, גוגל, פייסבוק וכו', גישה מלאה לחיינו תמורת הנוחות של שירותים חינמיים ולמעשה מוותרים מראש על הפרטיות שלנו, על הזכות לשמור את חיינו לעצמנו ולשתף אותם רק עם הקרובים אלינו. ויתרנו על הפרטיות שלנו עד כדי כך שכבר לא מזיז לנו לדעת שמתחת לפני השטח, ותחת הסכם השימוש שחתמנו עליו, גוגל Maps עוקבת אחרי כל צעד וצעד שאנחנו עושים, וגם פייסבוק דואגת לערוך רישום מדויק של תובנות על המשתמשים שלה, מגודל הדירה שלנו ועד כמה חיות מחמד יש לנו.

השפעה נסתרת נוספת, שרק בשנים האחרונות מתחילים לשים לב אלה היא ההשפעה המרסקת של הרשתות החברתיות על נפשם של חלק מהמשתמשים. אנשים רבים עברו התמוטטות נפשית בגלל הפעילות שלהם ברשת החברתית, וגם בישראל כבר נתקלנו במקרים של התאבדויות בגלל שיימינג. אבל מעבר לשיימינג, מחקרים מראים ששימוש מוגבר ברשתות חברתיות מבודד אותנו בדיוק ברגעים שאנחנו צריכים מגע אנושי הכי הרבה.

לדברי פרופסור יאיר-עמיחי המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במכללת הבינתחומי, יש אנשים עם מיומנויות דיגטליות ויכולות מנהיגות גבוהות שיכולים להשכיל להשתמש במגרש האינטרנטי ליצור חופש אמיתי עבורם, כמו במהפכת הקוטג' בישראל או האביב הערבי. אבל עבור אנשים רבים ובודדים זו תהיה אשליה בלבד, מאחר והרשתות החברתיות יכולות ליצור מנגנון של תלות מנטלית מאוד גדולה בקבוצה. תלות שלמעשה שוללת מאתנו את החירות שלנו כאינדיבידואלים.

אם זה לא מספיק, אומר לנו פרופסור המבורגר כי גם האושר שלנו הוגדר מחדש. "ברגע שמיקוד השליטה הוא לא פנימי אלא חיצוני ואתה הופך את הרשת למקום בו אתה חייב לקבל אישור לכל דבר שאתה עושה, הדימוי העצמי שלך נמצא כל הזמן בסימן שאלה ואתה מנהל אסטרטגיות לקבל לייקים. אתה חי באשליה של אינדבידואליות, וזה המתכון להישאבות פנימה כי פשוט אי-אפשר לדעת איך יוצאים מהפלונטר הזה".

אם לא נקבל את הלייקים שאנחנו צמאים להם כל-כך, אומר לנו פרופסור המבורגר, אז נחוש פגיעה בדימוי העצמי והערך העצמי שלנו יצנח בהתאם. הבעיה היא שמדובר במנגנון של התמכרות כך שגם כשאנחנו מקבלים את הלייקים שלנו אנחנו נהנים לזמן קצר ואז צריכים אותם שוב.

יש דוגמאות רבות לכך שצעירים כיום מוותרים על הפעילות הגופנית של אחר הצהריים לטובת טורניר אונליין במחשב אבל את הדוגמה הטובה ביותר אפשר למצוא בדרום קוריאה, שם מיליוני נערים הופכים לזומבים, בורחים לעולמות המשחקים ומבלים יותר מ-14 שעות ביום מול המסך. המדינה הגדירה את התופעה כמגיפה ומנהלת מלחמת חורמה בהרגל המגונה של המאה ה-21. בסין יש דיווחים על גיימרים שלובשים חיתולי מבוגרים כדי לא לקום מהמחשב לעשות את צרכיהם ובארה"ב מגפת ההשמנה ממשיכה להתגבר.

המצב בישראל עדיין לא קרוב לזה אבל אנחנו לא באמת שומרים על עצמנו כדי שלא נדרדר לשם. "זה הרואין אלקטרוני", אומרת לנו ד"ר אילנה רכס, פיזיולוגית במכללת וינגייט. "המחשב ממגנט מפני שהוא נותן תגובה מידית, אז אנחנו מרותקים אליו". בנוסף להתמכרות למשחקי מחשב, ורשתות חברתיות, ד"ר רכס מתייחסת גם למגיפה מודרנית נוספת אותה היא מכנה "מגפת היושבנות".

"הנורמה של הליכה תקינה הייתה עד עכשיו עד גיל 18 חודשים", מדגימה ד"ר רכס, "אבל בגלל המחשבים והמסכים, הנורמה עלתה ל-20 חודשים" ואם זה לא מספיק, לדבריה "הגיל ההתחלתי של הסכרת ירד; ילדים צעירים יותר מבעבר סובלים מהמחלה ואפילו משרד החינוך מתערב בזה". כאבים במפרקי האצבעות, כאבים בצוואר, כאבי גב ובעיות בכושר הם מנת חלקם של כל מי שמבלה את רוב יומו מול מחשב או סמארטפון, כמעט ללא יוצאים מהכלל.

מעט אופטימיות מצאנו בהתייחסותה של ד"ר רכס בכל הקשור לכלי רכב חשמליים אישיים (רכינוע) - סגוואי והוברבורד לסוגיהם. "סגוואי נותן שיווי משקל, בשביל לשמור על שיווי משקל כל הגוף עומד על זה וזה נותן תפיסה מרחבית, כל הזמן גם צריך להיות מרוכז, לבדוק מה קורה בסביבה. הוא לא מנוון שום דבר".

במאמר שפורסם בכתב העת Frontiers in Public Health נמצא כי מסכים הפולטים אור בגוון כחול-ירוק, מעכבים את ייצור המלטונין, הורמון השינה המכונה גם "הורמון החושך". לפי המחקר, אם תבלו בשעת הלילה מול הסמארטפון, תאבדו לפחות שעת שינה אחת. מעבר לאיבוד שעת השינה הבודדת כתוצאה מהתאורה, הסמארטפון גם מפריע לנו לישון כמו שצריך.

יצרנית השבבים קוולקום ביצעה סקר בשנת 2012 בקרב בני 18 עד 70 בנושא הרגלי השינה וגילתה כי 24 אחוזים מהנשאלים (4,700 בני אדם בשבע מדינות), בגילים 18-24 דיווחו כי הם לא ישנים טוב בגלל הסמארטפון. המבוגרים יותר סבלו מכך פחות ורק 13 אחוזים בגילים 25-29 דיווחו על פגיעה בשינה בגלל זמינות הטכנולוגיה.

ומה לגבי המיקום של הסמארטפון בלילה? 75 אחוזים מהנשאלים בני 18-24 השאירו את הסמארטפון בהישג יד בלילה ובהפרש אחוז אחד בלבד, 76 אחוזים מבני ה-25-29 השאירו את המכשיר בהישג יד. 74 אחוזים מהאנשים בני 30-34 השאירו את הסמארטפון בהישג יד ופחות מ-20 אחוזים מהנשאלים בכל הגילים הולכים לישון בלי המסארטפון. אז גם אם אנחנו לא מתעוררים באמצע הלילה מהודעות, המכשיר עדיין מזמזם, רוטט, נדלק ונכבה ומפריע לנו ברקע. בכל מקרה איכות השינה שלנו נפגעת והדרך הטובה ביותר להימנע מכך היא להעביר את המכשיר למצב שינה או להוציא אותו מחדר השינה כליל.

בשנת 2020 מעריכות יצרניות הרכב הגדולות שתחול מהפכה בכבישים. ברגע שכלי הרכב האוטונומיים שלהן יעברו לייצור המוני ויתגברו על מכשולי הרגולציה, הנהג האנושי יהפוך לצרכן של שירות ויתחיל לאבד את כישורי הנהיגה שלו. אם עד היום נאלצנו לתפעל את הרכב במיומנות ואיבדנו רק את יכולות הניווט, בעוד כמה עשורים לא נצטרך אפילו להישאר ערים במהלך הנסיעה. אפשר לראות בכך כסימן לנוחות ואפשרות לחסוך לא מעט תאונות דרכים, אבל בשורה התחתונה הנוסעים יהפכו לסחורה שהחברה שמפעילה את הרכב מעבירה מנקודה לנקודה כדי להישאר רווחית. המרחק ממכונית אוטונומית שתנהג עבורנו, למכונית שגם תגיד לנו היכן מותר לנו לעצור, אם בכלל, או תוביל אותנו למקום שאנחנו לא רוצים, קצר מאוד. הטכנולוגיה תאפשר לרשויות האכיפה, למשל, לדרוש צו שינעל אותנו ברכב ויוביל אותנו לתחנת משטרה קרובה בניגוד לרצוננו בדיוק כפי שכיום מעוקלים חשבונות בנק. עוד לא הגענו לשם, אבל לשם הכביש הזה מוביל.

>> לעוד כתבות מעניינות - עקבו אחרינו גם בפייסבוק.