תאשר את ה-Share, ומישהו יתעשר: המדריך ללשון הרע

לאחרונה אנו קוראים על תביעות לשון הרע שמוגשות לעתים תכופות כלפי פרסומים בפייסבוק. כך, רק לפני מספר ימים הגיש העיתונאי גיא פלג תביעה נגד אישה שפרסמה בפייסבוק פרסומים מכפישים כלפיו כאשר התביעה הוגשה גם כלפי המפרסמת וגם כלפי אחרים ששיתפו את אותו "פוסט" שנטען כי הוא מכפיש. בשבוע שעבר נחקרה איריס בוקר בחשד להטרדה מינית של אשת ראש הממשלה, בעקבות ציוץ בטוויטר שכתבה. לכן חשוב להבין מהו פרסום שעלול להוות לשון הרע, מה הסיכון שגלום בפרסום שכזה ואיך ניתן להשמיע דעה כחלק מחופש הביטוי מבלי להיות חשוף לתביעת לשון הרע.

חוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר שעלול להשפיל אדם (או חברה) או לעשותו מטרה לשנאה או לבוז: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

הפרסום שמהווה לשון הרע צריך להיות מיועד לאדם אחד זולת הנפגע והוא יכול להיעשות בעל פה או בכתב.

בעבר הושמעו דעות כי לא ניתן להגיש תביעות בגין פרסומים שנעשים ברשתות החברתיות אולם בתי המשפט קבעו זה מכבר כי כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית מהווה "פרסום" כמובנו בחוק, ועל כן עשוי להקים עילה לתביעה. בנוסף, בינואר השנה קבע בית המשפט העליון כי יש לראות בפעולת השיתוף (Share) ברשתות חברתיות (בשונה מ-לייק) כ"פרסום" הבא בגדרי חוק איסור לשון הרע, ואשר עשוי להקים עילת תביעה גם נגד משתמש המשתף אחרים בתוכן זה והופך אותו ל"ויראלי" באופן שיוצר תפוצה נרחבת ותהודה רבה מעבר למה שהיה מקבל לולא שותף. מנגד, נקבע כי יהיה קשה לראות בסימון "לייק" לפוסט כיצירת "עותק" של הדברים וחזרה עליהם.

החוק קובע כי ניתן לקבל פיצוי על נזק ממשי שנגרם כתוצאה מאותו פרסום מפר, אולם ייחודיותו של החוק היא בכך שניתן במסגרתו לקבל גם פיצוי לא הוכחת נזק, ובלבד ששיעורו לא יעלה על סך של 50,000 שקל (ובמקרים שהפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע עד לסכום של 100,000 שקל) וזאת הואיל ופעמים רבות קשה להוכיח מה הנזק הממשי שנגרם מאותו פרסום. בנוסף בית המשפט יכול גם להורות על פרסום תיקון והכחשה בנוגע לפרסום שהיה נושא ללשון הרע.

החוק קובע כי מי שמפרסם לשון הרע מתוך כוונה לפגוע דינו מאסר שנה אחת.

החוק קובע שורה של פרסומים אשר בנוגע אליהם כלל לא ניתן להגיש תביעה בלשון הרע. פרסומים אלה כוללים פרסומים שנעשים על ידי מבקר המדינה, פרסומים בישיבות ממשלה, פרסומים של ועידות חקירה, דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר בישיבה פומבית של הממשלה, או ארגון בינלאומי שישראל חברה בו - וכל זאת כדי לאפשר שיח חופשי וביקורת חופשית במסגרת גופים אלה וכדי לאפשר דיווח הוגן על פעילותם.

באופן כללי קיימות שתי הגנות מרכזיות למי שהוגשה כנגדו בתביעה לשון הרע: הגנת "אמת דברתי" והגנת "תום הלב". לגבי הגנת "אמת דברתי" יש להוכיח כי הפרסום היה "אמת" והיה בו "ענין ציבורי" . כך לדוגמא פרסומים שנוגעים לאישיות ציבורית בדרך כלל יש בהם כדי לגלות "ענין ציבורי" בשונה מפרסומים שנוגעים לאנשים פרטיים.

בכל הנוגע להגנת "תום הלב" הרי שהיא תקום במקרה שבו הנתבע עשה את הפרסום בתום לב בנסיבות מסוימות. הנסיבות המרכזיות שהחוק מונה להגנת תום הלב הינן נסיבות שבהן הנתבע היה מחויב לפרסם את הפרסום בשל חובה חוקית שמוטלת עליו, או שהפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנתבע או אם הפרסום היה בעת הגשת תלונה על הנפגע. המקרים השכיחים להגנת תום הלב הינם מקרים שבהם נתבע הביע דעה בתום לב על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או ציבורי. במקרים כאלה אם הוכח שהפרסום נעשה בתום לב ושהוא לא חרג מגדר הסביר - כי אז תעמוד הגנת תום הלב למפרסם.

לשם הדוגמא בתביעה שהגיש העיתונאי והשדרן נתן זהבי נגד העיתונאית הדס שטייף נקבע כי לגבי חלק מהפרסומים בדבר מעשי הטרדתו לכאורה של זהבי לא תעמוד הגנת תום הלב שכן הם פורסמו כתיאור "עובדתי" של מה שארע ולא כהבעת דעתה של הכתבת על כך, במקרה אחר הידוע כתביעה שהוגשה על ידי בנימין נתניהו נגד העיתונאי יגאל סרנה נקבע כי הפרסום אינו מהווה הבעת דעה אלא כלל עובדות ולכן נדחתה הגנת הבעת הדעה.

לפיכך, כאשר מפרסמים פרסום שנרצה לראות בו ככזה שנכנס תחת הגנת "הבעת הדעה בתום לב" הרי שיש לדאוג כי תעשה במסגרתו הפרדה בין הצגתן של העובדות לבין הבעת הדעה, וכי יעשה שימוש במלים שיצביעו על כך שמדובר בהבעת דעה ולא בהצגתן של עובדות.

הכותבת היא שותפה בגילת, ברקת ושות' מקבוצת ריינהולד כהן, מומחית לקניין רוחני.