עזבו את נטפליקס, באמת אפשר לשנות גישה ברשתות החברתיות

הסרט החדש של נטפליקס The Social Dilemma או "מסכי עשן - המלכודת הדיגיטלית", הוא סרט נוסף שאמור לגרום לנו לפחד מהרשתות החברתיות מבלי להציע כמעט שום פתרון מעשי משמעותי לשינוי המציאות.

החידוש המשמעותי של הסרט הוא הראיונות הרבים של "החוזרים בתשובה", בכירים (יותר או פחות) בתעשיית ההייטק העולמית שמספרים על כל הדברים "הרעים" שיש ברשת שהם עצמם סייעו לעצב עד לא מזמן - אבל לא עוד. גם הסרט העלילתי שבתוך הסרט הדוקומנטרי, בסגנון "מראה שחורה", מצליח להמחיש בצורה יצירתית את מה שקורה מעבר למסך החמישי של האלגוריתמים שמאחורי הרשתות החברתיות והאופן שבו הם מפעילים אותנו.

אבל מעבר לזה? - שום דבר חדש - ממשק משתמש ממכר, מודל עסקי בעייתי שהופך אותנו למוצר עבור המפרסמים, איסוף מידע שנועד לחזות את ההתנהגות שלנו, מערכת תמריצים שגורמת להרגיש לנו רע עם עצמנו ואיך לא - הקצנה של השיח הפוליטי, סכנה לדמוקרטיה העולמית וכלים אין סופיים למניפולציה. כל אלה דוברו בהרחבה באין ספור ספרים, סרטים, שימועים בקונגרס ומה לא.

• מודל עסקי חדש. הכול מתחיל ונגמר בזה. המודל העסקי של הרשתות פשוט עובד טוב מדי ומייצר הון עצום שהפך את החברות ובעלים שלהן לאנשים עשירים מאד (אין דבר רע בזה כשלעצמו), אבל בלי מודל כלכלי חלופי יציב, רווחי ובר קיימא מעט דברים יוכלו להשתנות. גם בלי להמציא שום דבר חדש אנחנו כבר רואים מודלים שהופכים את היוצרות - נטפליקס וספוטייפי כבר עכשיו מוכרות לנו שירות איכותי תמורת תשלום ללא פרסומות (אם כי מנכ"ל ספוטיפיי הודה שהם עושים שימוש בדאטה שהם אוספים). יוטיוב עושה צעדים מענייניים דרך יוטיוב פרימיום. כל אלה רק ההתחלה - מה לגבי מוניטיזציה עבור המשתמשים - אם כבר עושים שימוש בדאטה שלי, למה שחלק מהכסף לא יגיע אליי? גם בסרט עצמו הוזכרו אפשרויות של מיסוי על כריית דאטה או רגולציה יוצר מחמירה ועוד ועוד. זה באמת אתגר גדול וכנראה לא נוכל להיגמל לחלוטין ממכירת הדאטה שלנו, אבל חשוב ליצור ולדחוף את החברות למודלים חדשים, הוגנים ואחראים יותר.
• גיוון הפיד By Design. הרשתות החברתיות כולאות אותנו בתוך תיבות תהודה בה אנו שומעי שוב ושוב את הדעות שאנו ממילא מסכימים איתן/פוחדים מהן. שומעים רק את החברים, העמודים, הערוצים שתואמים את תפיסת העולם שלנו וצריכים לעבוד ממש קשה נגד האלגוריתם כדי להיחשף לעמדות ששונות משלנו ולראות את המציאות כהווייתה. אבל תחשבו רגע על פלטפורמה כמו Spotify שמציעה לכם רשימת השמעה מוזיקלית של Taste Breakers (פיצ'ר שקיים כבר היום ואהוב עליי במיוחד) שמציע לכם שירים ששונים מהטעם הרגילם שלכן. מה אם אותו הדבר יהיה מוטמע בתוך הפיד של הרשת? בא לכם לראות מה קורה מעבר לפיד הימני\שמאלני\חרדי\חילוני וכו'? אין בעיה, קליק אחד ואתם רואים עוד זווית על המציאות. אהבתם משהו שמישהו כתב, מתפיסת עולם אחרת שלכם? בואו תראו איך נראה איך הפיד של אנשים שדומים לו נראה. ראיתם כתבה בהארץ - קליק-- תראו איך מסקרים את אותו הנושא בישראל היום.
• ממשק מותאם לשיחה פוליטית. פיד מגוון וראיית כל חלקי המציאות לא בהכרח יובילו לפתרון הבעיות של קיטוב השיח, אולי אפילו יעצימו אותן - "מה זה? יש אנשים שלא חושבים כמוני". אבל איך אנחנו משתתפים בשיחה מהותית יותר? איך יוצרים ממשק שמעודד שיחת עומק? לייק (לב או פרצוף רגשי), תגובה, שיתוף - אלה האופציות היחידות שלכם לקחת חלק בשיחה ברשת והן יוצרות תמריצים מסוימים. אבל מה אם הייתה לנו רק אפשרות לתגובה בלבד (פ'יצר שאינסטגרם בוחנים)? האם זה יכול היה לגרום לנו לנהל שיחה מעמיקה יותר? או כפתור שמסמן "אחי אתה מטריל", כלומר הפוסט שלך יוצר פרובוקציה שבצידה תגובה רגשית חריפה - איך אנשים יגיב כאשר יראו שאלפיים איש סימנו את הפוסט כמטריל ולא מעורר דיון אמיתי? איך תתייחסו אז לתוכן שתראו?
• מי יבדוק את הבודקים? - בדיקת עובדות מגוונות. כרגע הדרך המרכזית למניעת הפצת פייק ניוז מבוססת על בדיקת עובדות. כל רשת עושה זאת קצת אחרת אבל בגדול יש מספר ארגונים חיצוניים שעושים זאת עבור הרשתות הגדולות בכל מדינה. בישראל, למיטב ידעתי משרוקית הוא הגוף הרשמי, שהוסמך על ידי גוף בינ"ל שבודק עובדות עבור פייסבוק בישראל. אבל עם המורכבות של הפצת ואיסוף המידע ועם הגיוון בנקודות המבט על המציאות, הזהות של הבודקים - סוציולוגית, פוליטית, חברתית עלולה להשפיע מאד על איך מאמתים את העובדות או בכלל איזה עובדות מגיעים לבדוק. הפתרון בעיני הוא יצירת בדיקה של מקבילה של גופים מגוונים שרואים את המציאות דרך עיניים מגוונות - הסכמה כמה שיותר גדולה על העובדות ומתן חופש גדול לפרשנות שלהן. זו כמובן רק שכבה אחת, על זה צריכה להתלבש מערכת טכנולוגית שתדע לזהות הפצת מידע שקרי ועצירתו בזמן.
• מי כותב את הקוד? רבות כבר נכתב ונאמר על כך שהמכונות שאנו מלמדים נוטות גם הן לחלות באותן הטעיות אנושיות - בעיקר כי מי שמלמד אותן לחשוב הם בני אדם בשר ודם (ראו ערך בינה מלאכותית שזיהתה אנשים שחורים כקופים - וזו אחת מיני רבות). מי שהמציא את מרבית הרשתות החברתיות הן בסופו של דבר "בנים" שלמדו בכל האוניברסיטאות הנכונות שהם יכלו להרשות לעצמם, שיצרו את המודלים הראשונים כדי להגיד "איזה בחורה שווה ואיזו לא" (כך לפחות על בסרט "הרשת החברתית" שנוצר על יוצרי פייסבוק. האם יש להם את הידע, המיומנות והרגישות לבנות מערכות שמתעסקות בדברים הרגישים ביותר של החברה האנושית של הנפש האנושית? איך הייתה נראית פייסבוק אם מי שהייתה ממציאה אותה הייתה אישה? איך היתה נראית אינסטגרם אם בצוות הפיתוח היו נמצאים מהפריפריה החברתית? קחו לדוגמה את אפליקציית הדייטים באמבל, שמשנה את כללי המשחק כאשר רק הנשים הן היחידות שיכולת ליזום היכרויות באפליקציה ולא הגברים. האפליקציה, איך לא, נוסדה ועוצבה על ידי נשים. החברות הגדולות חייבות ליצור גיוון עמוק במי מעצב את הפלטפורמות שלהן אולי אז תהיה להן הבנה עמוקה יותר לסוגיות החברתיות הרגישות שהן משפיעות עליהן.

• "בעולם שמוצף במידע - בהירות היא כוח" (יובל נח הררי). הדבר הזה בוודאי מנוצל הרבה פעמים על ידי פוליטיקאים, תאגידים גדולים, מדינות ועוד שמציפות את הרשת בהמון המון מידע מבלבל (ולעיתים סותר) ומצד שני, בעזרת מערכות תפוצה חזקות ומשאבים גדולים יוצרים בהירות שמקילים על הכוונת התנהגות של ההמונים. תבלבלו את הקהל ותציפו אותו עם עמדות סותרות מחד, ומהצד השני תשקיעו בקמפיין ממומן עם תפוצה רחבה עם קריאה ברורה למה צריך לעשות - והופ, הצלחתם להשפיע על תודעת ההמונים. אבל האם בתוך מרחב המניפולציה הזה לרשתות החברתיות יש אחריות לספק לנו מידע אמין לציבור על שאלות בוערות וחשובות. הם הצליחו לעשות זאת בהצלחה רבה עם משבר הקורונה - לא תוכלו להתחמק מאף קישור של משרד הבריאות שמוטמע כמעט בכל תוכן שעוסק בקורונה (לא משמנה מה יש בו) וזאת כדי להפנות את הציבור למידע אמין. האם זה אפשרי לנושאים אחרים? האם יש בזה סכנה לצבירת עוד כוח עצום בידי החברות על האמת? איזה סוג פיקוח ציבורי נצטרך לצורך כך? איך יוצרים בהירות על ידי השתתפות של אזרחים? האם מודל ויקיפדיה יכול לסייע כאן? בקיצור, בעיני שווה בדיקה ודיון.
• שקיפות אלגוריתמים. מי בכלל מבין את כל שורות הקוד שמהנדסות לנו את התודעה? מה עושים עם המידע שלנו? את מי ולאיזה צרכים הוא משמש? בתוך חוסר האמון שאנו חשים כלפי הרשתות החברתיות, הבנה עמוקה ופשוטה ככל הניתן למה משמש האלגוריתם, מי שילם על המידע שלי, עבור מה המידע וכו' הם קריטיים לאמון שלנו במערכות (שלא לדבר שזה מתבקש בחברה דמוקרטית). אנשי פייסבוק הם הראשונים שעשו צעד בכיוון עם יכולת להבין קצת יותר לעומק מי שילם על הפרסומת ולמה היא הגיע אליכם ועוד יותר דרך ה-add library המאפשרת לקבל מידע ממש מעמיק על פרסומות פוליטיות ומאפשרת גם לארגוני חברה אזרחית להיות בבקרה על הנעשה ברשתות החברתיות. למיטב ידיעתי פייסבוק היא היחידה שעשתה צעדים בכיוון הזה (וגם הם חלקיים מאד בינתיים). הייתי רוצה לדעת בדיוק מי עשה שימוש במידע שלי , כמה הרוויח עליו, שזה יוצג לי בגרפים ברורים ויאפשר שלי שליטה אישית על פיד הפרסום ועוד.
• חינוך חינוך חינוך. המורים/ות והמחנכים/ות שלנו מצוידים לכל היותר במקלות ואבנים אל מול החימוש מונחה מדויק עם ראש נפץ גרעיני שנורה לעבר התלמידים שלהם (וסליחה על עולם הדימויים הצבאי - זו לא מלחמה, ולא נשק). אין מחיר להתלהבות של הנערים והנערות כאשר בסדנאות של דיבור אחר המשפט הפותח הוא "חברות וחברים, תוציאו בבקשה את הניידים שלכם - אנחנו נשתמש בהם כחלק אינטגרלי מהפעילות". במקום לברוח מהעיסוק ברשת ולהשאיר אותו רק באזורים הנוחים והקלים יחסים של בריונות רשת או מניעת אלימות הגיע הזמן לצלול לעומק הביצה, להבין אותה ולבנות כלים פדגוגיים בתוך הזירה עצמה. מדוע שבשיעור אזרחות לא יהיה ניתוח של פוסטים פוליטיים של מנהיגי המדינה? איך יכול להיות שאין עדיין שיעור שלם על אמת ושקר ברשת שהוא חובה? האם זה חלק מהכשרת המורים כיום? לא צריך לפתח אתר חדש, ולא משחקים מתוחכמים - אפשר להשתמש בקבוצת ווטסאפ, עמוד אינסטגרם או דף פייסבוק.

הגענו לדבר החשוב ביותר - אי אפשר להפיל את כל הבעיות החברתיות והפוליטיות על הרשת. כן, הרשת הפכה לזירה מרכזית לשיח החברתי והפוליטי וכן החברות הטכנולוגיה הן שחקן רב השפעה וכוח בתוך הזירה וצריך לדבר על הכוח הזה, אבל כל זה יושב על תופעות חברתיות עמוקות ולמשבר עצום של הדמוקרטיות הליברליות והסדר העולמי.

הופעתן של הרשתות החברתיות בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 התקבלו בהתלהבות רבה ברחבי העולם הליברלי. לאחר כעשור מקץ המלחמה קרה, כאשר חוקרים ומנהיגים עוד מפנטזים על "קץ ההיסטוריה", הרשתות החברתיות המשיכו לחזק את התקווה לעולם גלובלי, ליברלי, פתוח ומחובר מאי פעם. אירועים היסטוריים משמעותיים כמו "האביב הערבי" חיזקו את התפיסה כי הנה סוף סוף הרעיונות של הדמוקרטיה הליברלית מתחילים לנבוט גם בדיקטטורות הוותיקות, וכל זאת בזכות הרשתות החברתיות שאפשרו לצעירים להתאגד, להתארגן ולהפיץ רעיונות מבלי להיות תלויים בממשלותיהם או התקשורת הממוסדת. הרשתות החברתיות נתנו סוף סוף קול למי שלא היה להם קול, קבוצות וקהילות שעבר לא היה להן סיכוי לעבור את שומרי הסף במוסדות התקשורת, התרבות והשלטון הצליחו ליצור דרכים חדשות ויצירתיות לספר את הסיפור שלהן, להוביל מאבקים לערר על סדר הכוחות הקיים ובעיקר ליצור תמונה מגוונת יותר של המציאות.

עם ההתלהבות הרבה, קולות הביקורת לא איחרו לבוא. פוליטיקאים, ארגונים חברתיים ומשתמשים המגיעים מהצד השמרני של המפה הפוליטית טענו תחילה כי הם מתקשים להשמיע את דעותיהם הרשת וכי פלטפורמות הרשת הגדולות מקדמות סדר עולם פרוגרסיבי-ליברלי ולא מאפשרות השמעת דעות שלא מתיישבות עם תפיסת עולמם. בהמשך לביקורת הזו, החלו אותם מבקרים להיות הרבה יותר פעילים ברשת - ליצור תוכן ולהפיץ אותו ואף לבנות פלטפורמות חדשות. באופן זה הפכו הרשתות החברתיות לזירה החמה ביותר לשיח החברתי-פוליטי בעולם כולו ובמדיניות הדמוקרטיות בפרט. הרשתות החברתיות הפכו מחד למגוונות יותר והצליחו להביא יותר קולות ונקודות מבט על המציאות, אבל גם למאתגרות יותר מבחינת היכולת לנהל דיונים מורכבים, להגיע להסכמות ולפשרות המחויבות בכללי המשחק החברתי-פוליטי והעמיקו לא מעט את הקיטוב בחברות הדמוקרטיות השונות.

למרות המגבלות והאתגרים שציינתי כאן, בעיני הרשת היא גם הפלטפורמה הטובה ביותר ליצירת חיבורים בין תפיסות עולם שונות, מרחב שיכול וצריך ליצור שיח מעמיק יותר על הסוגיות החברתיות הבוערות ובעל יכולת עצומה להפגיש אנשים, קהילות ותפיסות עולם שלא היו נפגשות בשום מרחב אחר. אני מאמין שמתוך הרשת עצמה יכול לצמוח דיבור אחר וגשר בין תפיסות העולם השונות ויצירת תפיסת עולם חדשות שיחזקו את הדמוקרטיה ואת היכולת שלנו לחיות יחד.

ברי רוזנברג הוא מנהל קהילת ROI. בעבר ניהל את מיזם דיבור אחר שמשימתו היא להשפיע על השיח המקוון באמצעות יצירה ועידוד יוזמות חדשות במרחב הדיגיטלי.