אירועי האלימות הקשים בחברה הישראלית וירי הרקטות במסגרת מבצע "שומר החומות" היוו קרקע פורייה למאבק לא פחות אלים שהתרחש ברשתות החברתיות. רגשות חזקים כמו פחד, כעס, שנאה ותחושת איום קיומי הביאו את המשתמשים ברשתות לבלות זמן רב מול המסכים, גם כדי לצרוך וגם כדי לשתף מידע. פוסטים, סרטונים והודעות וואטסאפ זרמו בקצב בלתי נשלט, כשכל צד מנסה להצדיק את פעולותיו ולהפגין עליונות צבאית ומורלית. "בועת הפילטר" שגורמת לנו להיחשף רק לתכנים שתואמים את השקפת עולמנו )ומזרזת מחיקת חברים או עוקבים שאנחנו לא מסכימים איתם( פעלה שעות נוספות ויצרה חלוקה ברורה בין "אנחנו" ו"הם", הידיד והאויב, הטוב והרע.
מעבר לשליטה בנרטיב ובדעת הקהל העולמית, בסבב האלימות האחרון נראה כי קצב ואלימות התכנים לא רק שיקף, אלא גם השפיע על כמות ההרס והאלימות שהתרחשה במרחבים פיזיים. נוצר מעגל קסמים רב-ממדי אכזרי ,שהזין את עצמו בהובלת האלגוריתם.
המאבק על התודעה הציבורית ברשתות החברתיות אינו חדש. אסטרטגיות ההשפעה הדיגיטליות הולכות ומשתכללות ובסבב האלימות האחרון בלטו מספר תופעות רשת שהיו יותר משמעותיות מאחרות.
משפיעני רשת בחזית: התובנה שהכוח שיש למשפיעני רשת במלחמה על דעת הקהל הינו עצום הביאה לקריאה לדגל של ידוענים ישראלים, בבקשה שיתנו קונטרה למשפיענים הפרו-פלסטיניים כמו בלה וג'יג'י חדיד ומגישי תכניות האירוח ג'ון אוליבר וטרוור נואה. לצד שבחים לנועה תשבי ובר רפאלי, הציבור הישראלי הביע ביקורת כלפי גל גדות שלדעת רבים לא יצאה להגן על הדגל כנדרש. תום אהרון וליאור שליין שידועים בביקורתם על הפוליטיקה הישראלית, בחרו לצאת נגד הסרטון המושמץ של ג'ון אוליבר בגרסה ישראלית חצופה משלהם.
רשתות חדשות ושיתוף בין רשתות: רשת טיקטוק עברה את טבילת האש הפוליטית המשמעותית הראשונה שלה. קשה לדעת מה מידת ההשפעה של אותם סרטונים אלימים שהופצו ברשת יחסית למסרים שהופצו ברשתות אחרות, אולם הפגישות שקיימו בכירים ישראלים ופלסטינים עם מנהלי החברה משקפות את המשמעות שיש לרשת החדשה במאבק על דעת הקהל ועל האלימות בשטח. הרשת המקצועית לינקדאין שבדרך כלל אינה פוליטית, נכנסה אף היא למעגל ההתנגחויות פוליטיות ונציגי סטארט אפ ניישן נצפו מעלים פוסטים ומגיבים בצורה הרבה יותר משמעותית מבעבר. בנוסף לכך, השיתוף הבין רשתי - מטיקטוק לאינסטגרם, מטוויטר לפייסבוק וכו' גם הוכיח כאמצעי עוצמתי שפוגע בכמה שיותר קהלי יעד שמצויים בפלטפורמות שונות.
דיסאינפורמציה (פייק ניוז): כמו בכל עימות ומשבר, הדיסאינפורמציה שיחקה תפקיד מכריע בשליטה על הנרטיב. למרות המודעות ההולכת וגוברת לתכנים שקריים ובגלל האופי הלאומי-זהותי של האירועים, יותר משתמשים שיתפו יותר דיסאינפורמציה בתנאי שהתכנים תומכים ב"צד שלהם". בין שלל הזיופים בלטו דפי פייסבוק מזויפים של ידוענים, בעיקר כדורגלנים עם מיליוני עוקבים ששימשו להפצת מסרים פרו-פלסטיניים. ראוי לציון גם ארגון פייק ריפורטר, שחשף מספר תרמיות רשת, לרבות מבצע ההשפעה על ידיעות מזויפות על ישראלים מיואשים שרוצים לרדת מהמדינה בעקבות האלימות הקשה.
האם שליטה בתופעות הרשת האלו הכריעה את המאבק? האם ספירת אזכורי האשטגים כמו israelunderattack# או gazaunderfire# יכולה להיות המדד האולטימטיבי לקביעת המנצחים?
הטבע הכאוטי של התקשורת הרשתית מקשה לתת תשובות חד משמעיות. מדדים כמו מספר צפיות, שיתופים, לייקים, אזכורים ותגובות יכולים אולי רק לסמן מגמה מסוימת, אבל לא לאפיין תפיסה ציבורית רחבה או שינוי בדעת הקהל, בוודאי ובוודאי שלא בעידן הבוטים והמניפולציות הרשתיות. בסופו של יום, מקור התפיסות הפוליטיות הוא בהגדרת הזהות החברתית-לאומית שנקבעת בגילאים צעירים. קשה מאוד לשנות תפיסות מסוג זה, גם אם מצליחים לייצר חשיפה לסרטון, ציוץ או פוסט בפייסבוק.
לשאלה מי ניצח במאבק על התודעה או על "ההסברה" יש תשובה אחת וודאית- האלגוריתם. האלגוריתם אינו יהודי או ערבי, הוא לא ישראלי או פלסטיני. מטרתו להראות לנו את מה שאנחנו רוצים לראות כדי להשאיר אותנו על המסך ולייצר הכנסה לפלטפורמות הרשתות החברתיות ולבעלי המניות. ככל שהתוכן יהיה יותר אלים, מכעיס, או מפחיד ותומך בהשקפת העולם שלנו, אנחנו נשתף אותו יותר. זהו ה win-win-win האולטימטיבי בין המודל העסקי של הפלטפורמות, האלגוריתם ובינינו - מייצרי וצרכני התכנים.
אריק סגל הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה ומייסד חברת Conntix