וויאג'ר 1 (ואחותה וויאג'ר 2), שוגרו ב-1977 כדי לחקור את הכוכבים החיצוניים של מערכת השמש. אך הגשושית הקטנה הפתיעה את נאס"א, בכך ש-45 שנים(!) לאחר שיגורה היא עדיין פעילה, ועדיין משדרת נתונים לכדור הארץ, וחיה הרבה מעבר לחיי המשימה המקורית שלה. וויאג'ר 1 היא כלי המחקר מעשה ידי אדם שהגיע הכי רחוק אי פעם: היא עברה את פלוטו, ונכנסה לתווך הבין-כוכבי שבין מערכת השמש שלנו, והחלל החיצון - מרחק של יותר מ-22 מיליארד קילומטר.
לפי אנשי נאס"א, וויאג'ר 1 בסך הכל במצב טוב ופועלת כשורה, אבל שולחת מידע מוזר לכדור הארץ. הבעיה ככל הנראה היא במערכת ה-AACS, שאחראית להתמצאות של וויאג'ר בחלל - כולל המשימה החשובה של לכוון את האנטנות שלה לכיוון כדור הארץ.
"כל הסימנים מראים שה-AACS עדיין פעילה, אבל המידע לא הגיוני. למשל, הוא מיוצר אקראית או לא מייצג כראוי את המצב שבו ה-AACS אמורה להימצא", הודיעה מעבדת הינע הסילון (JPL) של סוכנות החלל האמריקאית השבוע.
בסוכנות החלל משערים כי הקרינה הגבוהה שמצויה בקצות מערכת השמש, האזור שבו ויאג'ר 1 נמצאת, משפיעה על המערכות שלה והיא הגורם לנתונים המשונים. בנאס"א בינתיים לא מודאגים, ועל אף האתגר, לדבריהם, אפשר לפתור את הבעיות על ידי עדכון תוכנה שיישלח לחללית או הפעלה של מערכות גיבוי בחומרה. אם התקלה לא תתוקן, בנאס"א יצטרכו להסתגל לבעיה.
כך או אחרת, ויאג'ר 1 וגם ויאג'ר 2 עומדות בפני סיום חייהן הארוכים, כשמקור האנרגיה שלהן יתכלה. שתי החלליות מונעות באמצעות גלילי פלוטוניום-238, המפיקים חום מקרינה שמומר לחשמל. לצערנו, פלוטוניום-238, שהוא חומר רדיואקטיבי נדיר, דועך עם הזמן, וההערכה היא שתאי דלק הפלוטוניום שבו צוידו החלליות, יגיעו לסוף חייהם ב-2025, כאשר לא תישאר מספיק אנרגיה מהפלוטוניום כדי להפעיל את מערכות החלליות מסדרת "וויאג'ר".