ביקוש ועלייה במחירים: פתאום הפילם חזר לחיינו. זו הסיבה

מי צריך פילם? אלא אם אתם סטודנטים לצילום בבצלאל או חובבי צילום, המוצר הזה שכולל חשיפה של צלוליד לאור וצריבה שלו, ואז ממנו ליצור תמונה בחדר חשוך עם אמבטיות מלאות בחומרים כימיים נשמע כמו משהו מתקופת המערות בעידן שבו לכל אחד יש מצלמה דיגיטלית משוכללת - בכיס. ועדיין, באופן מפתיע, הפילם, סרט הצילום ההיסטורי שבמאה הקודמת היה הפורמט העיקרי שבו נוצרו תמונות עושה בשנים האחרונות קאמבק.

ראשית, הסבר קצר למי מקוראינו שנולדו במילניום הזה ואין להם כנראה בכלל מושג מהו פילם, או סרט צילום. לפני עידן המצלמות הדיגיטליות, כלומר, כאלה שחושפות תמונות ישירות על חיישן דיגיטלי, המעבד ומאחסן אותן כקובץ על כרטיס זיכרון, הדרך העיקרית של העולם כולו לתעד רגעים הייתה בסרטי צילום. מדובר בגלילים של צלולאיד וכימיקלים נוספים, שהיינו מכניסים לתוך גבה של המצלמה. בשעת הצילום, התריס שמאחורי העדשה היה נפתח, אור היה חודר ולמעשה צורב את התמונה על גבי סרט הצילום הרגיש אליו. סרט צילום חשוף נקרא גם תשליל או נגטיב, כי הוא היה ההפוך הצבעי של התמונה הסופית.

את סרט הצילום החשוף היינו מוסרים למעבדות שבאמצעות מכונות, היו מגדילות את התמונה (בסרט צילום ממוצע היו לרוב 24 או 36 תמונות בגליל), ומדפיסות אותה על נייר צילום. התוצר הסופי שהיינו מקבלים אחרי מסירת סרט הצילום למעבדה, אלא אם הזמנו תמונה או הגדלה מיוחדת, היה לרוב מעטפה, שהכילה את סרט הצילום המקורי, התשליל, וערימה של תמונות בודדות, מודפסות על נייר צילום.

אם זה נשמע לכם פרמיטיבי - אתם צודקים. ההליך, ביסודו, לא השתנה במהותו מאז הומצאה "הלשכה האפילה", הקאמרה אובסקורה בגירסתה המודרנית אי שם במאה ה-19 (כן, משם מגיעה המילה קאמרה, הלטינית, שמשמעה "תא" או "לשכה" בעברית מהודרת) התהליך הפך להיות צבעוני, תעשייתי וממוכן, אבל העקרונות הבסיסיים, כמו מנוע הבעירה הפנימית במכוניות - לא השתנה מאז שהומצא לראשונה.

ואז באו המצלמות הדיגיטליות אי שם בתחילת שנות האלפיים העליזות, והרגו את כל התעשיה הזו.

חברות כמו פוג'י פילם וקודאק שעיקר גאוותן הייתה על ייצור סרטי צילום ופיתוח תמונות תעשייתי (כך נקרא ההליך "מסירת תמונות לפיתוח", כי זה מה שעשו להן...) התאיידו להן. פוג'י, למעט מצלמות דיגיטליות נפלאות שמיוצרות ונמכרות עד היום יצאו לחלוטין משוק הצילום וכיום מתמקדים יותר בציוד ומחקר רפואי, וקודאק די התפוגגה.

אבל כאמור, בשנים האחרונות תחום הצילום האנאלוגי חווה סוג של תחיה וחזרה מהמתים. עלותם של סרטי צילום (שהפכו יחסית נדירים להשגה) עולה, כמו גם מחיריהן של מצלמות פילם מדגמים מסויימים עולים ב-20-25 אחוזים מדי שנה בשנים האחרונות. למה זה קורה?

סיבה אחת היא נוסטלגיה, בערך מאותה סיבה שתקליטי ויניל עשו קאמבק. לתמונות פילם יש איכות אחרת, מוחשית יותר. לתמונות מודפסות שאוחזים ביד יש גרעון, תחושת חמימות, לנייר עצמו יש תחושה מחוספסת שאפשר למשש ולהחזיק, וזה משהו שאף תמונה דיגיטלית על מסך, גם לא עם חיישן של 200 מגהפיקסל יכולה לספק. יש גם איכות אחרת לתמונה שהופקה ביד, במקרה ומדובר בצלם שגם מפתח את התמונות שלו בעצמו. לא לחינם, סטודנטים לצילום עד ימינו עדיין לומדים לצלם בפילם, ולפתח אותו בעצמו. זו כבר הפכה לטכניקה קלאסית, ונרחיב על זה גם בהמשך.

סיבה שניה היא האתגר ומתן משמעות מחדש למיומנות מקצועית ויצירתיות. שוב, זה כמו ההבדל בין לנהוג במכונית קלאסית משנות ה-70' של המאה הקודמת, לעומת נהיגה במכונית מודרנית מהעידן הנוכחי עם בקרת שיוט, בקרת החלקה, סטייה מנתיב בלימה אוטומטית ונהיגה אוטונומית. במכוניות ישנות אין את כל זה - לקחת סיבוב במהירות גבוהה מדי? המכונית תסתחרר, אולי אפילו תתהפך.

אותו דבר עם פילם: אין את "גדרות הביטחון" היצירתיים של עיבוד תמונה ממוחשב, צילום ובחירה אוטומטית מבין כמה פריימים או שילוב שלהם, פילטרים, העלמת חצ'קונים ומה לא. זה פשוט לא קיים בפילם!

פישלת בחשיפה? בחרת מפתח צמצם נמוך מדי ונכנס יותר מדי אור? השתמשת בפילם עם רגישות לא נכונה לתנאי הצילום? הלכה התמונה. "שרפת" פילם, תרתי משמע (וגם ההיפך יכול לקרות - שתמונה תצא חשוכה מדי… כאמור אין פה רשת ביטחון...). צילום פילם, כמו נהיגה ברכב ישן בלי מערכות נהיגה ממוחשבות, דורש מיומנות אמיתית והבנה, וכאן, צלמים טובים יכולים עדיין להתבלט. פה אין תחליף לידע, מיומנות, ניסיון ויצירתיות.

גם המגבלות של המדיום הפיזי, ושסרט הצילום, בניגוד לכרטיס הזיכרון, הוא משאב מוגבל, מחייב אתכם כצלמות וצלמים לעצור רגע, לחשוב ולתכנן כל פריים. בצילום דיגיטלי - החשיפה היא זולה. אין לה מחיר. אפשר לצלם גם מאות תמונות סתמיות, זה פשוט עוד קובץ על הכרטיס. לא כך בפילם. "זה לא כמו כרטיס זיכרון", אומר הצלם הקנדי מיקו מאזה מאונטריו, קנדה. "אתה לא יכול בפילם לצלם אלפיים תמונות ולקוות שכמה מהן יהיו טובות. בגלל הצורך לחשוב על כל תמונה מראש, זה מניע את היצירתיות שלך".

אם כבר הגענו ליצירתיות, זו סיבה נוספת שהפילם עושה קאמבק. שוב, בניגוד לצילום דיגיטלי, הפילם, על גדליו והפורמטים השונים, עיבודים כימיים שונים של הסרטים והנייר, צבעים שונים, לעתים מוזרים ממש כמו בלומוגרפיה - מאפשר טווח יצירתי הרבה יותר גדול.

אם נשתמש במטאפורה של ציור, הרי שפלטת הצבעים, החומרים והשיטות שעומדים לרשותו של הצייר באור האנאלוגי, הם גדולים הרבה יותר מאשר זה שקיים בצילום הדיגיטלי. אז נכון, תוכנות עיבוד תמונה כמו פוטושופ וחברותיה, מנסות לחקות את העושר הזה של העולם האנאלוגי ומציעות שלל עיבודים ומסננים לתמונות דיגיטליות משלהן, אבל שוב: זה פשוט לא אותו דבר. אין תיווך של מחשב, וההליך היצירתי הוא פשוטו כמשמעו, בידיו של הצלם או הצלמת.

ובהמשך ישיר לפסקה הקודמת, צילום בפילם הפך לאומנות., בדיוק כמו ציור או פיסול. התפיסה החינוכית של בתי ספר לאומנות היא ללמד צילום בפילם ופיתוח, כי זו הפכה לטכניקה קלאסית, הנדרשת להכשרה של אומן צילום לפני שירים מצלמה דיגיטלית. צילום בפילם הוא הבסיס לאומנות הצילום. אז נכון שרוב הסטודנטים לצילום שמגיעים כיום לבתי הספר לאומנות כבר בוודאי מחזיקים חשבון אינסטגרם עשיר ומלא ביצירות דיגיטליות מנעוריהם שצולמו בסמארטפונים שלהם ושלהן, אבל אין תחליף גם להתעסקות בפילם ולהליך הלמידה דרך ניסוי וטעיה, וזו כאמור הסיבה שסטודנטים לצילום עובדים ולומדות הרבה מאוד עם פילם.

ולבסוף, דווקא הודות לתחייה, לחדשנות ולטכנולוגיה המודרנית, לחובבי צילום אנאלוגי יש יותר אפשרויות מבעבר: אם פעם כדי לפתח בעצמך, היית צריך או צריכה לבנות חדר חושך, ולהתעסק עם אמבטיות נפרדות של חומרים כימיים, כיום יש חברות המציעות ערכות פיתוח פילם פשוטות לשימוש ולא מסובכות, שמאפשרות לכל אחת ואחד ללמוד וליהנות מההליך של צילום בסרט ואז להפיק ממנו תמונות סופיות, במגוון גדול של פורמטים, פיתוחים וצבעוניות משתנים. האפשרויות בלתי מוגבלות, ואין צורך במחשב!

אז נסו לחטט בארונות בבית של ההורים, ואולי תמצאו שם מצלמת פילם ישנה. נסו קצת לצלם איתה ואולי תגלו עולם יצירתי ישן - שפורח מחדש.