פחות מחצי שעה אחרי שדוד מתיישב אצלי בסלון, הטלפון שלי עובר שינוי מן הקצה אל הקצה. לפתע זה לא אותו מסך דפוק מכל הצדדים, עם הצבעים הלא-אחידים שכבר התרגלתי אליהם והסוללה שנגמרת בתוך שעתיים מהרגע שהיא יוצאת מהמטען. בדרך נס, הטלפון חוזר להיות אותו טלפון חדש ויוקרתי שהוא היה כשהוא יצא מהקופסה לפני שלוש שנים. דוד, במובן הזה, הוא עושה נסים.
אבל רגע נחזור אחורה, לכמה ימים לפני, כשאני יושב מול כמה טאבים פתוחים במחשב ומתלבט אם לרכוש לעצמי טלפון חדש מאוד מאוד יקר או טלפון חדש רק מאוד יקר. הגיעו מים עד גועל נפש מבחינתי. הטלפון "הישן" כבר לא מה שהוא היה. בלשון המעטה. סמסונג גלקסי S20, מה שפעם היה הפנינה שבכתר של ענקית הטכנולוגיה הקוריאנית, הפך להיות גרוטאה נוצצת.
זה לא באשמת הטלפון בהכרח. שימוש אינטנסיבי במכשיר, ובין השאר כמה פעמים שהוא נפל לי מהכיס (ומהיד, ומהשולחן, ובאמצע הכביש באמצע איזו הפגנה לא חשוב על מה) - גרמו לצג היוקרתי שלו לכמה סדקים לא יפים שעם הזמן פשוט התרגלתי אליהם, כמו לעובדה שצריך תמיד לאחוז את הטלפון בנקודה מסוימת כדי לא להיחתך מהזכוכית החשופה.
על הסוללה כבר ממש אין מה לדבר. "זו מחלה של סמסונג" יגידו ההייטרים הרבים, והם צודקים כביכול - אבל איזה טלפון שומר על חיי סוללה מקסימליים אחרי שלוש שנים של שימוש רצוף? בפועל, הייתי יוצא בבוקר לעבודה עם 100% סוללה, ועד שהייתי מגיע הוא כבר היה על 60%. אם לא היה לי מטען בקרבת מקום, עד ארוחת הצהריים כבר הייתי בלי טלפון.
בצרפת הוא כבר היה יכול להיות בעלים של רשת סלולר. דוד הטכנאי בפעולה
אז כאמור, החלטתי שיש לחתוך אל הדגם החדש, החדיש והמחודש. הגלקסי S23 קרץ לי, ובוודאי דגם האולטרא שאפשר לראות דרכו את הירח בצורה יותר חדה ממה שניל ארמסטרונג ראה במקור. הבעיה היא כמובן העלות. 5,000 שקל לפני שדרוגים, ביטוחים, מדבקת מסך ואיזה כיסוי אופנתי של טלי גוטליב או זהבה גלאון (כל אחד והעדפה שלו כמובן).
רגע לפני שאני מתחייב להוציא אלפי שקלים על טלפון חדש, הציע חבר חכם (האמת שלרוב הוא לא כזה חכם אבל הוא מבין בטלפונים ובתאורה של הופעות אז ניתן לו קרדיט לפחות על זה) פשוט לתקן את הטלפון הישן. האמת היא שאפילו לא שקלתי את זה. המחשבה על להיגרר לאיזו מעבדת רחוב ואז להיכנס למו"מ על מחיר התיקון במקרה הטוב או ליפול על איזה סוחר של טלפונים משומשים במקרה הרע שינסה להציע לי איזה טלפון סיני במקום לא בא לי טוב. כמו שאני מכיר את עצמי, גם הייתי נופל בפח. בלי קשר, למי בכלל יש זמן לכל זה?
כאן נכנס לפעולה החבר, שסיפר לי על השירות של רשת דינימיקה, שמספקת שירות תיקונים עד הבית. נכנסים לאתר, קובעים זמן שנוח לך, מקבלים הצעת מחיר ומזמינים. בלי שטיקים ובלי טריקים. האמת היא, שברגע שלחצתי על אישור ולא ביקשו ממני פרטי אשראי עדיין חשבתי שיש פה עוקץ, בטח הטכנאי יגיע ובעצם ינסה למכור לי טלפון חדש או משהו. האמת הייתה הכי רחוקה מכך.
דוד הגיע בדיוק בזמן והתנצל על כך במבטא צרפתי כבד, כי כנראה שבאירופה זו חוצפה להגיע בזמן ולא להקדים. אני מכין לו קפה, בו הוא לא נוגע עד אחרי סוף הטיפול. הוא בודק בזריזות את הטלפון, מזהה את הבעיה, ושולף מהתיק שלו את כל הכלים שצריך כדי להחליף מסך וסוללה. הוא עושה את זה במיומנות של מנתח, תוך כדי שהוא מספר לי את סיפור חייו המרתק. על הוריו שהיגרו מאלג'יר לצרפת. על חנות הטלפונים שהייתה לו בפריז, ועל האנטישמים שהבריחו אותו ואת הכיפה השחורה שעל הראש שלו לישראל יחד עם משפחתו.
הדמות שלו מרתקת אותי. המון סטריאוטיפים שמתנפצים בבת אחת על עולים חדשים, על יהודים מאמינים, על טכנאי סלולר. דוד הוא הגרסה של המאה ה-21 לסיפורים על הרופאים שהגיעו לישראל מברה"מ בשנות ה-90 והתחילו לעבוד בישראל בבתי חולים, אבל בתור מאבטחים או מנקים. ניכר שהכישרון שלו מדהים. יכול להיות שאם לא היו אנטישמים בעולם, הוא היה ממשיך לעבוד בפריז ואולי היה כבר בעלים של רשת מסוגה של "דינמיקה" רק בצרפת. במקום, הוא אצלי בסלון, מתקן לי את הטלפון בזריזות והופך אותו לחדש. כל זה בחיוך ובתחושת סיפוק וגאווה. בעידן בו כולם ממורמרים כל הזמן, כיף לראות מישהו שטוב במה שהוא עושה, ועושה את זה גם בכיף. ההפתעה הכי גדולה הייתה כשהוא קם ללכת, ואז שאלתי אותו איך אני נותן לו את הכסף והוא הבהיר לי שהוא לא אחראי על הגבייה, וישלחו לי SMS אחרי שהוא ילך כדי למלא פרטי תשלום. רמת האמון פה גדולה, והחוויה היא מאוד לא ישראלית. בא אליך מישהו הביתה, עושה עבורך שירות - ואתה אפילו לא אמור לשלם לו.
שבוע עובר, ועכשיו הטלפון שלי חדש שוב, אפילו שהוא כבר עוד רגע בגיל בו הולכים לגן טרום-טרום חובה. הסוללה החדשה חלשה, אבל כמו שאנחנו מצפים מסמסונגים ישנים (טוענים שב-S23 אולטרה יש כבר שיפור בעניין) אבל כל הבעיות במסך נעלמו כלא היו, וכל זה במחיר של פחות מחצי שעה וחמישית מהמחיר שהייתי מוציא על טלפון חדש. והאמת, הבונוס הכי גדול הוא שזכיתי לראות את דוד עובד אצלי בסלון.