שמחת תורה, בית כנסת, 6:30 בבוקר, ואני שומע יירוטים. אני מכיר את הנוהל מקרוב, בכל פעם יש לזה שם אחר: "עמוד ענן", "צוק איתן", "חגורה שחורה", "שומר חומות", "עלות השחר", ובפעם האחרונה "מגן וחץ". תמיד אותו הנוהל. עם זאת, הפעם זה מרגיש שונה.
ביומיום אני עובד במחלקת מידע ותובנות בטכנולוגית, אבל בחירום אני משרת כמג"ד מילואים בגדוד רפואה במחוז דרום של פיקוד העורף. גדוד הרפואה תומך בכל בתי החולים בדרום, מאשדוד ועד אילת. בכל סבב, הסלמה או מבצע, אנחנו הגדוד הראשון להתגייס, ותפקידנו לפנות מחלקות שלמות, מאות מטופלים, לאזורים ממוגנים בבתי החולים. אנחנו גם האחרונים להשתחרר, רק בתום מאמצי החזרה לשגרה של בתי החולים.
לפני חמישה חודשים, במבצע "מגן וחץ", הוקפצנו ב-3:10 לפנות בוקר, עשר דקות אחרי יריית הפתיחה. אבל הפעם זה שונה. הפעם ביקשו שנביא את כולם, את כל החיילים. תוך כדי גיוס, התחלנו לעבוד. החיילים מסייעים להעביר פצועים מהמסוקים במנחת, מהאמבולנסים ומניידות טיפול הנמרץ לחדר המיון. בסוף היום הראשון התברר שלבית החולים סורוקה הגיעו 650 (!) נפגעים, לברזילי הגיעו לא פחות מ-400.
בין לבין, אני מוודא שהמשפחה בסדר, מקפיץ לבסיס את הבן שגויס, עובר בבסיס של הבת המגויסת ומתקשר לחתן המגויס. הפעם, אין ספק, זה שונה. הפעם אנחנו נערכים לאירוע ארוך ומשמעותי יותר.
אני עובר בין בתי החולים, נפגש עם המנהלים, עם צוותי החירום ומוודא שכולם מוכנים וערוכים. הפעם גייסנו את כל צוות הצלת"ק (צוות לטיפול בתגובות דחק) וביקשנו סיוע ממחוזות נוספים. מאז שמחת תורה ועד היום, הצוות עובד סביב השעון. הוא עובר בין הגדודים ומטפל בצוותים שפינו מאות חללים, בחיילים שנכנסו ליישובים ונחשפו למראות קשים, מראות שגם הוותיקים אינם זוכרים.
הפעם זה שונה. הפעם זה קשה גם ברמה האישית. בבסיס בו אני משרת נהרגו שבעה חיילים. חלקם ממש חברים. באחד הבקרים קיבלתי בקשה לחיפוש אחר נעדר, בן של חבר קרוב. עברתי בין החמ"לים השונים וחיפשתי. למחרת קיבלתי הודעה שהבן זוהה, ויוצא להשתתף בלוויה.
בערב אני מנסה לסדר בראש את המראות מהשטח, מבתי החולים. רק מקווה שמחר יהיה שקט יותר.