אצלנו בתא המשפחתי נרתמים לעזרה כשצריך, אנחנו מביעים סולידריות ומתנדבים לכל מיני דברים במהלך השנה. עם זאת, שום דבר לא הכין אותי לטלפון של אשתי, שהכניסה אותנו להתנדבות מסוג חדש לגמרי. כבר שלושה שבועות שיש מלחמה נוראית בחוץ והתחושות קודרות. אבל בתוך כל האפרוריות הזו והחששות מהעתיד, הרשו לי לקחת אתכם לחוויה קצת אחרת שהתחוללה אצלי בבית בצל המצב: 10 ילדים ל-10 ימים.
בחזרה לשיחת הטלפון עם אשתי. במקור היא מצפון הארץ, באזור קו העימות, שם פונו המון יישובים בהחלטת צה"ל והממשלה. לפני שהתקשרה אליי, היא קיבלה טלפון מאחת מבנות הדודות שלה שעדיין מתגוררת באזור. בשיחה היא הביעה בפני אשתי המון חרדה וחשש אמיתי מההתפתחות של המלחמה שמתחילה להתדפק על דלתם. היא שאלה את אשתי אם זה יהיה בסדר להגיע להתארח אצלנו ל"יום יומיים".
כדי לרכך את הקרקע לפני הבשורה הקשה, אשתי שלחה לי קודם הודעה (ב"שיטת הסלמי"). "יש מצב שהילה תגיע", היא כתבה. ראיתי את ההודעה ולא עניתי, כי הייתי בפגישת זום. כעבור שתי דקות, הודעה שנייה: "ראית את ההודעה? מה אתה אומר?". כמובן שהסכמתי.
תוך כדי השיחה, כבר התחלתי לתכנן את מחר ולחשוב איך אארגן את כל מה שצריך: מזרנים, קניות, הזזת רהיטים לא נחוצים לגינה. הייתי אופטימי במחשבה שיהיה לי זמן לעשות את כל זה. כמובן שהסרט שחייתי בו לא התממש. חרדה, כך מסתבר, גורמת למכוניות לנסוע מהר יותר - ובמקום שעתיים נסיעה, הילה ושבעת ילדיה היו אצלנו תוך שעה וחצי (פלוס מזוודות). בחשבון פשוט: שלושה שלי, שבעה שלה - שווה 10 ילדים אצלי בבית. המסע מתחיל.
13 אנשים בממ"ד קטן
אין מילים אחרות כדי לתאר את התופעה הזו מאשר: "הורות תחת אש". משפחתה של הילה, אגב, שומרת מצוות לעילא ולעילא, ולכן היומיים הראשונים עברו בגישושים במטבח תוך השתלטות מאסיבית של ילדים על מתחמים שלמים בבית. תוך זמן קצר, הגינה, הסלון וחדר האורחים נכבשו. שני חדרי השירותים תפקדו כאתר DR. הממ"ד: חמ"ל על מלא. בין לבין, מצאתי את עצמי פותח מחדש את מסעדת "בית הפנקייק" במטבח הקטן שלנו.
האתגרים הם אופרטיביים, אבל גם ערכיים. אנחנו משפחה חילונית, הם חרדים. אנחנו מכבדים את המרחב שלהם והם את שלנו. מי אמר אחדות ולא קיבל? התפשרנו על כלים חד פעמיים (לא משתמשים בו כבר שנתיים), שמרנו על צניעות ככל שניתן וברחנו לטלפונים או חשמל בשבת רק בחדר של ההורים, שהוגדר כשטח מפורז. בחזרה קיבלנו אחלה הכרת תודה, דיונים ערכיים ומלא הומור שחור בזמנים קשים. עשינו קידוש, אבל של הביוקר, לא הרגיל שלנו. עשינו גם הבדלה. עשינו עוד קידוש קטן בשבת ועוד ברכה פה ועוד אחת ושם.
אחרי יומיים, נעשתה הערכת מצב, והוחלט להשאיר את המצב על כנו לעוד יומיים. ואז עוד יומיים, ועוד יומיים. האתגרים היו רבים. תדירות המריבות היומיות עלתה על ההיגיון, הקושייה "מה יש לאכול?" נשאלה ללא הרף וכמות הפעמים שנדרשתי לשחק משהו עם מישהו, לא השאירה לי מצב אפילו להכין קפה בנחת. כל אזעקה רחוקה, דחקה 13 אנשים (וכלבה) לממ"ד קטן, וכל בום הלחיץ (ובצדק) את כולם. עברנו הכל. קשת רגשות שלמה בתוך הפסיפס הישראלי המושלם.
אחרי 10 ימים משפחתה של הילה החליטה לחזור לצפון. אבל הסיפור לא תם, ומיד קיבלנו טוויסט בעלילה. ישראל היפה התגייסה, וקבלן מהשכונה עם דירות ריקות הגריל אותן למפונים. רצה הגורל ובת הדודה של אשתי הגרילה דירה חדשה, מרוהטת קומפלט עם תרומות של אוכל ובגדים. יומיים אחרי זה הם חזרו, 100 מטר מאיתנו. והנה, חזרתי היום מהעבודה, בדיוק כמו לפני שבוע, ל-10 ילדים אצלי בבית.
לסיום אני אגיד, שאמנם היה מאתגר, אבל כמו שפתחתי, זו זכות לארח ולאפשר למשפחה להרגיש קצת נורמליות בימים מורכבים שכאלו. מי ייתן שהשבת הבאה שנעשה יחד תהיה רק בנסיבות משמחות.