קיבלתי תמונה של חבילת ממתקים ענקית ומתחתיה נכתב: "תודה שעשיתם לנו את סוף השבוע" עם אימוג'י של לב. אותה הודעה הגיעה מאשתו של עובד של הבנק שגויס בצו 8. היא והילדים התפנו מביתם בעוטף עזה לכפר המכביה, בתמיכתו של הבנק. לא הצלחתי להחזיק את הדמעות. בכיתי משום שמאז שהתחילה המלחמה לא הצלחתי לבכות. לא הרשיתי לעצמי, וגם לא היה לי זמן לבכות. רק קצת בלילה.
מאז שבת ה-7 באוקטובר, כבר בשעות הבוקר, עוד לפני שהיה שם רשמי למלחמת "חרבות ברזל", וכל מה שהיה ידוע לנו היו קולות האזעקות, הירי והיירוטים, צוות ה-HR המופלא שלצידי ואני היינו כבר בתוך חמ"ל וירטואלי. התחלנו לברר מה קורה עם העובדים, לדבר עם המנהלים ולהבין את הצרכים שעולים מהם: האם הם שמעו משהו, האם צריכים משהו ומה המשמעויות שנגזרות מכל מה שמתחולל פה?
ב-12 בצהריים כבר אחזנו ברשימות העובדים הגרים במרחק של עד 40 קילומטרים מהזוועות. השאלות מתחילות להגיע, כאלו שמעולם לא התמודדנו איתן: האם עובדים בעוטף יוכלו לקבל סיוע בלינה במרכז, והאם ואיך אפשר בכלל לשנע אותם? מי יכול לסייע במוקד הביטחון של הבנק לאתר עובדים?
פתאום עובדת מאופקים לא זמינה בטלפון, עוד ועוד ידיעות על מנותקי קשר, קרובי משפחה שנהרגו מפגיעות טילים, עובדים שספגו פגיעה ישירה בביתם ועוד. בהמשך מתחילים לזרום גם דיווחים על עובדים או בני משפחה של עובדים שקיבלו צו 8. איך מנהלים את כל זה? מיד פתחנו תיקיית מצב חירום, והתחלנו לנהל רשימות של מידע, צרכים, בקשות וכל דבר שרק אפשר לחשוב עליו.
לומדים להתנהל במשבר
עוד לא ידענו מה מצפה לנו. יום למחרת כבר התחילו להתברר ממדי האסון. יד ביד עם הבנק התחלנו לבנות את מעטפת התמיכה עצומת הממדים. אף אחד לא הכין אותנו לאירוע שכזה, ולא פעם מצאנו את עצמנו מתחבטות בשאלות כמו "מה אומרים לעובד שאיבד את היקר לו מכל? איזו עצה או ערך אפשר לתת? מה המדיניות בנושא כזה או אחר? למי צריך לתת מרחב וממי לא להרפות?
מצד שני עולות גם שאלות אחרות: איך חוזרים לתפקוד? איך לא נשברים מול עובד שמספר על הזוועות שעבר? על בני משפחתו או חבריו שלא מאותרים כבר כמה ימים. הפתרון שלנו, במקרה הזה, היה הדחקה. לא להכול יש תשובות באותו הרגע. חלק מהדברים מתבהרים צעד אחרי צעד, מדיניות וכלים נבנים תוך כדי תנועה כשמתגלים עוד ועוד צרכים שלא ידענו שבכלל קיימים.
החלטנו להתמקד בשתי חזיתות: תמיכה בעובדים, והענקת כלים למנהלים להתמודדות עם המציאות החדשה. משם, יצאנו לדרך: יצרנו קשר אישי עם כ-600 עובדים שגרים במרחק של 40 קילומטר (ולפעמים גם יותר) ועם מגויסים ובני משפחותיהם. האתגרים נמצאים בכל אזור בארץ. כשיש כל כך הרבה אבדות בריכוז אוכלוסייה לא גדול, אתה תמיד תכיר מישהו שמכיר מישהו, או גרוע מכך, תכיר מישהו.
דאגנו, יחד עם חטיבת משאבי אנוש, שסייעו בכל צורך ובקשה: לסלי מזון, הסעות, פינוי, סיוע נפשי, חילקנו שוברים, בקשות לתרומות לחיילים, ארגנו תעסוקה לילדים ואפילו סיפקנו מטרנה לעובד בדרום. לפעמים רק הקשבנו ועודדנו. למנהלים ולעובדים ארגנו סדנאות על התמודדות עם לחץ ומשבר, כלים לניהול בתקופה של אי ודאות ודילמות של תפקוד בתקופה של מלחמה.
אנחנו לא יודעים עוד כמה זמן זה יימשך, אבל אנחנו כן יודעים שאתם ואנחנו פה ביחד וזה מה שחשוב!