וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הטלפון צלצל, וסיפרו לנו שהוא נרצח. הרגשתי שאני בחלום בלהות

שלומי קנדיל, בשיתוף "הטכנולוגית", חטיבת הטכנולוגיה של בנק הפועלים

19.11.2023 / 9:48

במקום להתגבר על הג'ט-לג מהחופשה המשפחתית בפלורידה, עליתי על מדים ונסעתי למילואים. מה שהתרחש בטרמפ בדרך לגבול הצפון גרם לי להבין באיזה אסון אנחנו מצויים

גבר צעיר עצוב על הגה. ShutterStock
באותו רגע חיברתי את הנקודות/ShutterStock

המאמר הזה הוא קצת שונה מהמאמרים הטכנולוגיים שמתפרסמים פה מדי שבוע. רציתי לשתף את התגלגלות האירועים מאז פרוץ המלחמה מנקודת מבטי האישית. ב-6.10.23, יום שישי ערב שמחת תורה, נחתנו אני ומשפחתי בנתב"ג אחרי 10 ימים של ביקור משפחתי בפלורידה. באופן די מפתיע, הטיסה הייתה נעימה, רגועה ועברה די מהר יחסית ל-12 שעות במטוס עם שלושה ילדים. עשינו ערב חג נעים ורגוע בבית, וייחלנו לג'ט-לג קליל.

בשעה שש וחצי בבוקר כבר התחילו אזעקות בכל רחבי הארץ, וגם אצלנו. נכנסנו ויצאנו מהממ"ד, והתחלתי להתעדכן במצב. ישבתי בבית ולא האמנתי למה שעיניי רואות בתקשורת. ב-7:30 אחי התקשר אליי מהמסיבה ברעים, תוך כדי שהוא נמלט עם חברתו מכדורים ששורקים מעליו. למזלנו הגדול, הם הצליחו לחמוק מהתופת ולהיכנס לאחד הרכבים שיצאו מהאזור. הגיבור הזה התאפס על עצמו מהר, ועלה צפונה למילואים אחרי מספר שעות בלבד.

באותו הזמן כבר התחלתי להבין את התמונה. הכנתי את אשתי לכך שייתכן ואקבל טלפון ממפקד הצוות שלי כדי שאתייצב למילואים. זה היה לי ברור כשמש בעקבות הזוועות שנחשפנו אליהן. אשתי נלחצה עוד לפני הטלפון ומלמלה: "עוד לא נחתנו, עוד לא פרקנו את המזוודות", ו"אתה עוד שנייה בן 40". השיחה לא איחרה להגיע, ומצאתי טרמפ יחסית קרוב עם אחד החבר'ה מצוות אחר של הסיירת. לא התעכבתי, יש לי תיק מילואים מוכן כל הזמן.

שלומי קנדיל. יח"צ,
אני אופטימי, מסתכל קדימה ואין לי ספק שנעבור גם את המהמורה הזו/יח"צ

השיחה הקשה בדרך לצפון

נפרדתי מאשתי ומהילדים, ואני והטרמפ התחלנו לדהור צפונה. הנהג היה בחור שלא הכרתי, מאוד נחמד, צעיר לעומתי. התעדכנו בדרך בכל מיני פרטים אחד על השני. סיפרתי לו שאחי היה במסיבה, והוא סיפר שגם אחיו. כשהגענו לאזור חדרה, הוא קיבל טלפון מאח אחר שלו. הטלפון היה על ספיקר באוטו. הוא ענה, והאח אמר לו לעצור בצד. באותו רגע חיברתי את הנקודות, והלב התחיל להתכווץ. התפללתי שהתחושות שלי לא נכונות. לצערי, צדקתי. אח של הנהג סיפר לו שאחיהם שנכח במסיבה נרצח עם חברתו. לימים התברר שהחברה חיה.

באותו הרגע זה הכה בי. נפלו לי האסימונים על המצב החמור שאנחנו מצויים בו. אני יושב באוטו עם הבחור המסכן הזה, הילד הזה, שהתחיל להתפרק ולהתבלבל. חיזקתי אותו וחיבקתי אותו. לא היה לי הרבה לומר, אבל אני מאוד שמח שהייתי איתו באוטו באותו הרגע. הרגשתי שזו הייתה המשימה הראשונה שלי. הוא התקשר למפקד שלו, וניסה להסביר את המצב ללא הצלחה. המפקד אמר משהו כמו: "טוב, תגיע ונדבר".

לקחתי את הטלפון אליי, יצאתי מהאוטו והסברתי למפקד שלו שהנהג עושה פרסה לירושלים למשפחתו, ושידאגו לו בהמשך. הנהג, בטוב ליבו, רצה להסיע אותי עוד שעה צפונה. הסברתי לו שאין סיכוי, ושכאן דרכינו נפרדות. מאז אני מנסה להתקשר אליו פעם בשבוע כדי לשאול מה שלומו.

מעגלים נסגרים

התקשרתי לחורחה מהצוות שלי, חבר נפש ואח לנשק כבר מעל 20 שנה. חורחה גם עובד בבנק הפועלים בסניף בירושלים. ידעתי שהוא בדרך לצפון. סיפרתי לו את מה שעבר עליי, והוא מיד אמר "שלח לי מיקום". הוא הגיע תוך 20 דקות. ב-20 הדקות שבהן המתנתי לחורחה, התחלתי לעשות סדר במחשבות. חשבתי איך זה שרק אתמול הייתי בפלורידה, ועכשיו אני בדרך אל הלא נודע, אחרי שעברתי כל כך הרבה דברים הזויים וקשים בזמן קצר. הרגשתי שאני בחלום בלהות.

הגענו לשטח הכינוס, התחיילנו - והשאר היסטוריה. עד עכשיו אנחנו רוב הזמן בשטח, בשיחים, רוויים קפה לשנתיים קדימה ומפוצצים בתרומות של טואלטיקה, ביגוד ועוד. בשבועות האחרונים שאני בגבול הצפון הספקתי לצאת למספר שעות לאזכרה של אבי, ולעוד כמה שעות כדי להיות קצת עם אשתי ולהסניף את ילדיי.

המנהלים שלי (הנוכחיים והקודמים, הישירים והעקיפים) ומשאבי אנוש דוגמים אותי לעיתים קרובות, שואלים לשלומי ולא שוכחים לבדוק שהכול תקין בבית. אני שמח וגאה במעטפת הרחבה שאנחנו נותנים אחד לשני בבנק. אפילו שלחו חבילה מלאה בכל טוב למשפחה שלי. גם קיבלנו תרומה מהבנק עד לגבול לבנון. כשסיפרתי למנהלת הקודמת שלי על כך באחת ההתכתבויות שלנו, היא הציעה שנעשה סרטון תודה לבנק ושלחה לי דוגמה בוואטסאפ. הסרטון שהיא שלחה הוא של מספר חברה אצלנו מצוות צעיר יותר, זה הצחיק אותנו. הרגשתי שמעגלים נסגרים במדינה תוך דקות, וזה חימם לי את הלב. אני מאוד מתגעגע לבנק, לעבודה, לסביבת העבודה החדשה שלי בשבט דיילי בנקינג החדש. אפילו הספקתי לקיים שתי שיחות וידאו עם חלק מהצוות שלי.

אני מאחל לכולנו ימים שקטים ורגועים יותר, שנחזור לשגרה הכל-כך מבורכת שהייתה לנו לפני ה-7 באוקטובר. אני אופטימי, מסתכל קדימה ואין לי ספק שנעבור גם את המהמורה הזו, ונצא מחוזקים יותר - גם בבנק הפועלים כארגון, וגם במדינת ישראל האיתנה. עד אז שמרו על ההנחיות, שמרו על עצמכם ועל הקרובים והרחוקים לכם.

שלומי קנדיל, בשיתוף "הטכנולוגית", חטיבת הטכנולוגיה של בנק הפועלים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully