את הדרך שלי כמתנדב במד"א התחלתי לפני שש שנים, בעקבות חמשת הילדים שלי, שכולם מתנדבים גם הם בארגון ההצלה הלאומי. את קורס נהג אמבולנס עשיתי עם אשתי, כזמן איכות משותף, התחלתי להתנדב כחובש ובהמשך כנהג. האחריות של מנהל צוות אמבולנס היא גם רפואית, גם מבצעית לפינוי פצועים וחולים לבתי החולים (לפעמים אפילו הזנקת מסוק) וגם להיות בקשר עם המוקד של מד"א ועם המיון של בית החולים, לפי הצורך.
הגעתי לארץ בגיל מבוגר עם ילדיי, והתחלתי להתנדב, בהתחלה במשטרה ואז במד"א. התפקיד שלי כנהג אמבולנס בשגרה כולל משמרת אחת בשבוע של שמונה שעות עם מספר אנשי צוות. חוץ מזה אני כמעט כל יום בשבוע בכוננות, כלומר, מחזיק ציוד עזרה ראשונה ברכב ומוזנק לפי הצורך לטפל במי שהזעיק עזרה. לפני שנה בערך התחלתי להחזיק כוננויות באמבולנס השכונתי בעיר מגוריי. גם ביום כיפור האחרון תפסתי כוננות, ויצאתי לטפל במקרים דחופים.
עשייה כפתרון לטראומה
מאז שבת השחורה של השביעי באוקטובר אני נמצא בכוננות הכי גבוהה שאפשר. אני שייך למערך מל"ח (משק לשעת חירום) ומגויס לפי הצורך של מד"א, כמו צו 8. אני מתנדב במרחב ירושלים, שהוא מרחב ענקי הכולל בתוכו גם את העיר בית שמש, יישובי השומרון ואזור ים המלח. כל האמבולנסים מאוישים, וגם אני כנהג לקחתי אמבולנס שנמצא אתי צמוד כל הזמן. למעשה זה אומר שכרגע אני חייב להיות במרחק של לא יותר מתשע דקות ממנו, כדי לתת מענה לקריאות שמגיעות. אני אפילו נוסע איתו כדי לעשות קניות בסופר.
לא מזמן ראיתי בטלוויזיה פסיכולוג שהסביר מי שנמצא בטראומה כלשהי צריך לתת לו פקודות של עשייה, כדי שיפעיל את עצמו וייצא מההלם. גם אני בשבועיים הראשונים של המלחמה הייתי בטראומה, ומה שעזר לי לחזור לעצמי לא הייתה העבודה במשרד, אלא דווקא ההתנדבות אחרי הצהריים. זה עזר לי מאוד להתרחק מהחדשות, ולתת יד וכתף לאחרים שמתמודדים גם הם עם הסיטואציה הלא פשוטה שאנחנו חיים בה.
להיות אנושי
הצלת חיים היא תחום ללא גבולות, ועל כן היא יכולה להתרחש בכל מקום. לצורך העניין, במשמרות שלי זה יכול להיות גם במזרח ירושלים ובעיר העתיקה - לכל סוגי האוכלוסיות: יהודים, מוסלמים, נוצרים, תיירים ואפילו שוהים בלתי חוקיים. המחויבות שלנו היא להיות זמינים בכל מקום, לכן אני נותן מענה גם בשכונות מסוכנות, לעיתים אפילו בליווי משטרתי בהתאם להחלטת המוקד. עם זאת, גם כוננים מתנדבים ממזרח ירושלים יכולים לקפוץ ולתת מענה במערב העיר, זאת אומרת ששיתוף הפעולה הוא הדדי.
בסך הכל, אני אוהב את ההתנדבות. המניע הראשוני שלי הוא כמובן לעזור לאנשים שנמצאים במצוקה. למרות שברוב המקרים לא מדובר בהצלת חיים של ממש, עדיין המגע עם אנשים שזקוקים לעזרה, לדבר איתם, לטפל בהם ולהרגיע אותם עד ההגעה למיון בבית החולים - זה מה שהופך את המשימה שלי לכל כך מרגשת. הכי מרגש זה להיות אנושי כלפי האנשים שאני מעניק להם סיוע, לגלות חמלה ולהיות פשוט בן אדם. אחרי שאני מסיים את הטיפול בחולה או פצוע, אומר לו "תרגיש טוב" ומקבל ממנו בחזרה חיוך - זה מה שעושה לי את זה.
בואו ללמוד איך להציל חיים
אני ממליץ לכל אחת ואחד שקוראים את הכתבה הזו לעבור את הקורס הבסיסי של מד"א שנקרא "נאמן חיים". לומדים במסגרתו החייאה, חבישה בסיסית ועוד כל מיני כלים שיכולים לעזור בשעת חירום. לפעמים גם בעבודה נפתחת הזדמנות לעבור קורס כזה (או כל קורס דומה אחר) - אל תהססו לקפוץ על ההזדמנות ולהירשם. חשוב לזכור שגם הדברים הבסיסיים ביותר יכולים להציל למישהו את החיים.