בשבוע שעבר ניתנה החלטת בית הדין האזורי לעבודה, המבטלת את פיטוריו של מורה להיסטוריה ולאזרחות בתיכון. המורה פוטר על ידי עיריית פתח תקווה בטענה כי התבטא ברשתות החברתיות ובפורום מורים כנגד צה"ל והמדינה.
מקרה זה מצטרף למקרים נוספים לאחרונה בהם מעסיקים נקטו בצעדים משמעתיים נגד עובדים בשל התבטאויות ברשתות החברתיות. בתי הדין לעבודה נדרשים לרוב להגן על גבולות חופש הביטוי של עובדים, במיוחד עובדים במגזר הציבורי. בעניינו של המורה קבע בית הדין, כי אין מקום לאבחנה והגבלה שונה על חופש הביטוי של ציבור המורים, רק כיוון שאנחנו נמצאים בזמן מלחמה.
קביעה זו אינה מובנת מאליה. מלחמה מזמנת עימה כללי בחינה וטיפול משמעתיים נוקשים יותר בכל הנוגע להתבטאויות של עובדי מדינה ברשתות החברתיות, במיוחד בסוגיות נפיצות שעומדות על הפרק. יש לזכור, כי חופש הביטוי של עובדי מדינה מוגבל מלכתחילה (ודי להזכיר בעניין זה את המגבלות אשר הוטלו על עובדי מדינה מלהשתתף במחאה כנגד הרפורמה המשפטית, מגבלות שאושרו ע"י בית הדין הארצי לעבודה).
עמדה שונה מזו שאומצה בעניינו של המורה מפתח תקווה, הובעה על ידי נציבות שירות המדינה, במסמך הנחיות שהפיצה לאחר פרוץ המלחמה. במסמך, שהתייחס לטיפול משמעתי בהתבטאויות עובדי מדינה בזמן מלחמה, הובהר כי נדרש טיפול משמעתי תקיף ומהיר בהתבטאויות שיש בהן משום תמיכה בטרור. יתרה מכך, הנציבות הדגישה כי חלות מגבלות שונות על התבטאויות עובדי מדינה גם במסגרת הפרטית וברשתות החברתיות.
לפעול לגישה מאוזנת
מנקודת מבטם של מעסיקים, במגזר הפרטי והציבורי כאחד, יש לפעול על פי גישה המאזנת בין האינטרסים המתנגשים: מצד אחד, חופש הביטוי של העובדים הוא עיקרון יסוד בכל משטר דמוקרטי. מצד שני, על מעסיקים לוודא כי אין בהתבטאויות עובדיהם כדי לתמוך בפעולות טרור נגד המדינה, להסית, לקרוא למעשה אלימות או לבצע כל פעולה אחרת שאינה חוקית. במקרה בו עובד חורג מגבולות חופש הביטוי, המעסיק נדרש לפעול ללא דיחוי ובכל העוצמה במישור המשמעתי.
נכון, אין משמעות הדבר שעל המעסיק להפוך ל"משטרת מחשבות", אולם פעולותיו לטיפול משמעתי בעובדים אשר התבטאויותיהם חורגות מגבולות חופש הביטוי, מחויבת, על מנת לוודא כי כלל עובדיו מועסקים בסביבת עבודה בטוחה ומוגנת מביטוים אסורים, וכי אין פגיעה ברגשות הציבור. הדבר נכון במיוחד בנוגע לאנשי חינוך, הבאים במגע ישיר עם תלמידים בגילים שונים, והם בעלי השפעה משמעותית עליהם.
השיח בין העובדים מתנהל לרוב ברשתות החברתיות. לפיכך, התעלמות מהתבטאויות ברשתות החברתיות, הפתוחות לציבור, אינה מעשית ואינה ראויה. הדבר בא לידי ביטוי גם בפסיקה קודמת של בתי הדין לעבודה, אשר הכירו בהתבטאויות של עובדים ברשתות החברתיות ככאלה שיכולות להיחשב לשון הרע.
בעיני, החלטת בית הדין עשויה להוביל להפרה של האיזון שבין האינטרסים, ולפגיעה ביכולת המעסיקים לעמוד בחובותיהם ולעודד קיצוניות מצד עובדים. כך, קביעת בית הדין שהנחיות נציבות שירות המדינה לא חלות בעניינו של המורה (שהינו עובד עירייה) אומנם נכונה במישור המשפטי, אולם במישור הערכי והמוסרי היא מייצרת אבחנה בין מורים עובדי מדינה למורים עובדי רשויות מקומיות, ומחילה עליהם כללים שונים בזמן לחימה, בהיעדר כל עילה ערכית או מוסרית לכך. בדומה, קביעת בית הדין כי אין כל מגבלות על חופש הביטוי של מורים מחוץ לכתלי בית הספר, מייצרת אבחנה בין המורים לבין עובדי מדינה אשר חופש הביטוי שלהם מוגבל מלכתחילה.
בעת מלחמה, בוודאי בנסיבות הנוכחיות, יש מקום להדק את הפיקוח על התבטאויות מסיתות של עובדי מדינה ועובדים בכלל - הן במקום העבודה והן מחוצה לו. אין זה אומר בהכרח שחופש הביטוי נסוג, ולא כל עמדה אישית -גם אם היא מקוממת - חורגת מגבולות חופש הביטוי. אולם, כאשר עובד מתבטא באופן החורג מהגבולות, יש למצות עמו את הדין המשמעתי באופן מהיר וברור. נראה כי בית הדין הארצי לעבודה יידרש לסוגיה זו בערעור שהגישה עיריית פתח תקווה.
הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין דפנה שמואלביץ ושות', המתמחה בדיני עבודה ומייצג מעסיקים במשק