ההשקה שהתחילה כבדיחה של 1 באפריל: ג'ימייל חוגג 20 שנה

כשגוגל השיקה את Gmail ב-1 באפריל 2004, היא הותירה את עיתונאי הטכנולוגיה דאז (ביניהם כותב שורות אלה) במבוכה: החברה כבר נודעה במתיחות אחד באפריל שלה מאז שנת 2000 ולכן לא היה ברור אם היא אכן הולכת להשיק שירות דואר עם נפח שערורייתי דאז של 1 גיגהבייט. אבל זה היה חוש ההומור של סרגיי ברין, אחד מצמד המייסדים: מתיחת אחד באפריל שהיא לא מתיחה בכלל, והשירות יהיה באוויר גם ב-2 באפריל, וכך היה. (לגוגל, אגב, כבר הייתה מתיחת אחד באפריל מוכנה מלבד ג'ימייל - שהם שוכרים עובדים למרכז פיתוח חדש...על הירח).

Gmail היה שירות פורץ דרך בכמה וכמה מובנים: ראשית, זה היה המוצר הראשון שגוגל השיקה אחרי מנוע החיפוש שהפך לשם נרדף לחיפוש ברשת. שנית, הוא חולל מהפכה בתחום הדואר האלקטרוני - לא רק שהוא הציע נפח אחסון מסחרר יחסית לאותם הימים (בערך פי מאה יותר גדול מכל שירות אחר שהיה קיים עד אז), זה היה שירות הדואר המקוון הראשון שנבנה כשירות, ולא כאתר.

בשעה ששירותי דואר מתחרים כמו הוטמייל ששלט בכיפה אז, או יאהו היו בעצם אתר וכתובים ב-HTML, ג'ימייל נכתב בג'אווה ו-AJAX, מה שהניב לו תגובתיות טובה יותר, במקום שכל פעולה תדרוש טעינה מחדש של דף הרשת מה שהוביל לסרבול רב ואיטיות. בכלל, שירותי דואר באותו הזמן לא תוכננו כלל כשירותים מקוונים, וגישה אליהם מהדפדפן הייתה סוג של ספיח, ולא ברירת המחדל כמו היום. אז עדיין היה שימוש כבד בתוכנות דואר, כדוגמת אאוטלוק ואחרות שמשכו דואר אלקטרוני ישירות מהשרת. Gmail, בניגוד לשירותים האחרים נבנה מיומו הראשון כשירות מבוסס דפדפן, מהמסד ועד הטפחות. ענייני חדשנות נוספים היו יכולת החיפוש המשוכללת המובנית בשירות לצד הרעיון המהפכני של סריקת מיילים לצורך התאמת פרסומות, אבל לאלה נגיע בהמשך.

Gmail הוא יציר כפיו של מהנדס גוגל בשם פול בוכהייט, והחל בכלל כפרויקט פיתוח צדדי וכושל שלו שהחל עוד ב-1996, עוד לפני שהצטרף לגוגל ב-1999 כעובד מס' 23 של החברה. הסיפור הרווח הוא שג'ימייל פותח במסגרת הגישה המפורסמת של גוגל, גישת ה-80/20, המאפשרת לעובדים שלה לעבוד 20 אחוז מזמנם על פרויקטים אישיים, אבל בוכהייט, בראיון למגזין "טיים" ב-2014, הפריך את הטענה הזו: "זו הייתה מטלה רשמית. הייתי אמור לבנות שירות דואר".

הדבר הראשון שבוכהייט בנה עבור ג'ימייל היה תכונת חיפוש, שכבר אז הייתה יותר טובה מכל מה שהציע שירות דואר אחר בזמנו. חיפוש לא היה משהו שמישהו נתן עליו את הדעת, כשכל מה שיש לך הוא מגות בודדות לאחסון. אבל ביצה ותרנגולת: יכולת החיפוש המשוכללת שבוכהייט בנה, ממש דרשה נפח אחסון גדול, מה שגם הוביל לשינוי גישה ופילוסופיה ביחס לדואר אלקטרוני: כשיש נפח אחסון גדול, לא צריך כל הזמן למחוק מיילים. השרת הראשון אגב, היה פשוט המחשב השולחני שלו.

זה אגב הוביל לדיון פנימי אחר בגוגל ביחס למוצר החדש: כמה נפח אחסון חינמי לתת? הנפח הגדול של גיגהבייט אחד (אלף מגהבייט) נקבע אחרי שנשקלו אפשרויות צנועות יותר, כמו מאה מגהבייט, שעדיין היה נדיב לעומת כל שירות דואר אחר באותם הימים, אבל לא שערורייתי ברמה כזו שגרמה לאנשים לחשוב שמדובר במתיחה.

אחרי חודש או חודשיים שבהם עבד על הפרויקט החדש (שקיבל את שם הקוד "קאריבו", שהיה פרויקט מסחרי מסתורי שהוסתר מגיבור הקומיקס דילברט), התווסף לבוכהייט מההנדס נוסף, סנג'יב סינג, שגם היה שותפו לחברה שהקימו אחרי שעזבו את גוגל כמה שנים אחר כך. הצוות גדל עם הזמן, אבל לא בצורה היסטרית - בסופו של דבר עבדו רק תריסר מהנדסים על הפרויקט.

באוגוסט 2003, פחות משנה לפני ההשקה, ל-Gmail היה עדיין רק ממשק חזיתי גס. כדי לעצב את הממשק של השירות שכיום משרת כשביעית מאוכלוסיית העולם, הביאו את קווין פוקס, עוד מגויס טרי של החברה. פוקס ידע שהממשק צריך להיות גוגלי, אלא שבאותם ימים, עוד לא הייתה אחידות והבנה מה הוא בעצם, גוגלי. הדוגמא היחידה שפוקס היה יכול לקבל השראה ממנה הייתה גוגל חדשות, אלא שגוגל חדשות הייתהעם אתר ולא שירות או יישום כמו שג'ימייל תוכנן להיות. פוקס החליט שהוא משלב בין ממשק של אתר וממשק של תוכנה מקומית, בלי לחקות באופן עיוור אף אחד מהם. אחרי שלוש גירסאות, נולד העיצוב שכולם מכירים היום כהעיצוב של Gmail.

המודל המסחרי של ג'ימייל היה גם הוא נושא לוויכוח בתוך החברה. בשעה שיש מי שטענו שהשירות צריך להיות בתשלום, בוכהייט התעקש שהשירות יהיה מבוסס פרסומות, אך חינמי ונגיש לכל. החידוש היה שגוגל סרקה את ההודעות של המשתמש כדי לתת לו מודעות מותאמות אישית, במקום להפציץ בבאנרים כמו בשירותים אחרים. כך למשל, פרטים של משרדי כרטיסים הוצגו לצד "שיחה" (כך נקראו רצפי מיילים בג'ימייל) המדברת על "נערי החוף", לדוגמא. זו הייתה הנקודה שבה הפרטיות שלנו הפכה לסחורה, ומנהל המוצר של ג'ימייל, רקובסקי החל לחשוב במונחים של "כמה כל משתמש שווה".

בתחילת 2004, כבר רוב של עובדי החברה השתמשו בג'ימייל פנימית והגיע הזמן לצאת לציבור. הבעיה הייתה שכדי לספק את נפחי האחסון, היה צורך בנפח שרתים שלא היה בהישג ידה של גוגל. הפיתרון היה להגביל את כמות המשתמשים החיצוניים הראשונית, ובדיעבד, זה התגלה כתעלול שיווקי מבריק.
בסוף, תשתית השרתים הראשונית שנבנתה עבור ג'מייל הייתה שלוש מאות מחשבי פנטיום 3 ישנים שאף אחד בחברה לא רצה. הם הספיקו כתשתית ראשונית לתמוך באלף המשתמשים החיצוניים הראשונים, ולכל אחד מהם להזמין כמה חברים לשירות החדש.

התעלול הזה, שנולד בכלל כצורך טכני הפך לנקודת שיווק חזקה: הזמנות לג'ימייל הפכו לדבר מבוקש דווקא בגלל חוסר הזמינות, לרמה שהזמנה נמכרה בלמעלה מ-150 דולר. הגבלת המשתמשים הולידה פחד מטורף מהחמצה בקרב מביני עניין, וכתובת Gmail הפכה להיות סמל סטטוס לגיקים טכנולוגיים, לפחות בימים הראשונים להשקה.

אבל לא הכל היה ורוד: טכניקות השיווק התקדימיות שכלוו סריקה של מיילים, עוררו על גוגל את זעמם של גופי פרטיות. חלק סברו שמדובר בהפרת פרטיות של שולח המייל, חלק אמרו שזו הפרת פרטיות של המקבל, כולל תרחישים אפשריים של "פרסום לא הולם", היו פזמון חוזר ביחס לשירות החדש. וכבר אז, ובצדק, עלתה השאלה: מה גוגל עושה עם כל המידע הזה, וכיצד היא שומרת אותו?

ב-6 באפריל, 31 גופי פרטיות חתמו על מכתב גלוי ללארי פייג' וסרגיי ברין, מייסדי גוגל, והעלו בפניהם שורה של חששות ביחס ל-Gmail. הם כינו את ג'ימייל "תקדים רע" וביקשו שהשירות יושעה עד שחששותיהם ייענו. גוגל כמו גוגל, ניסתה לפזר את החששות על ידי פירוט של מדיניות האחסון, ובעזרת יחסי ציבור שהדגישו כתבות עיתונאיות שצדדו בעמדתה, זאת לצד ביטול של המתנגדים, כמו פעילי פרטיות, עיתונאים ומחוקקים שיצאו נגד השירות מבלי לנסות אותו בעצמם, טענה אז גוגל.

נחזור להווה: 20 שנה אחרי השקתו, המשך הדרך לא ברור. בשעה שרשתות חברתיות, שירותי מסרים מיידיים ושיחות וידאו מתחרים גם הם על תשומת הלב שלנו, מקומו של האימייל הוותיק לא מרכזי כבעבר. הוסיפו על כך את המכה הבלתי כתובה של דואר זבל (ספאם) שמציף את התיבות שלנו ואף אחד לא מוחק כלום - היכולת להשתמש בדואר האלקטרוני כאמצעי תקשורת יעיל ולא פח זבל טקסטואלי גדול, הפכה להיות מאתגרת. ניהול המיילים שלנו הפך להיות הבעיה העיקרית, ולענות על מיילים הפך להיות מטלה.

מנגד, גוגל לא הולכת להרפתקאות עם השירות, שמצופה ממנו להיות אמין וזמין תמיד, והוא שירות הדואר האלקטרוני הגדול בעולם. פחות לתקשורת בין אישית, המייל שלנו היום משמש אותנו לכניסה לשירותים ולאיפוס סיסמאות, למעקב אחרי חבילות, לאחסון כרטיסים ואישורים ועוד. זהו הארכיון הדיגיטלי שלנו, והדרכון שלנו לאינטרנט. אופן השימוש העדכני הזה לא נעלם מעיניה של גוגל.

"אנחנו בהחלט מכירים בכך ש-Gmail הוא כמעט כמו זהות דיגיטלית", אומר גן הנשיא של גוגל ל-Gmail איליה בראון ל-The Verge, "הוא הייצוג שלך לעולם שבחוץ. איך אנחנו עוזרים לאותה זהות להתפתח עם המשתמשים לאורך זמן? אין לנו לזה פיתרון עדיין, אבל אנחנו מקדישים לכך מחשבה", מסכם בראון.