זהו סיפור התעלומה חסרת ההסבר ההגיוני של שני טייסים צבאיים שנעלמו בזמן שניסו ליירט עצם בלתי מזוהה בשנת 1953.
אם אתם מתמודדים עם עב"מ המרחף מעל ראשכם, סביר להניח שהתגובה ההגיונית שלכם לא תהיה לקפוץ למטוס ולרדוף אחריו. עם זאת, כטייסים של חיל האוויר האמריקאי, זה בדיוק מה שפליקס מונקלה ורוברט וילסון היו אמורים לעשות.
בערב סוער ב-23 בנובמבר 1953, שני הגברים הוצבו בבסיס קינרוס (הידוע כיום כבסיס חיל האוויר קינצ'לו) בוויסקונסין כאשר הגיע דיווח על עצם בלתי מזוהה, מעל ימת סופיריור, אגם המים המתוקים הגדול בכדור הארץ מבחינת שטח, בקרבת אזור המנעולים המסחרי בגבול ארצות הברית-קנדה. הטייסים וילסון ומונקלה נשלחו במהירות לבצע יירוט למטרות הגנה אווירית. סגן ראשון פליקס מונקלה - לו היו 811 שעות טיסה, כולל 121 במטוס דומה - תפס את מושב הטייס, בעוד שסגן שני רוברט וילסון צפה במכ"ם.
הצמד מעולם לא חזר מהמשימה. מה שקרה לאחר מכן, לפי דונלד קיהו, טייס ימי לשעבר של חיל הנחתים וחוקר עב"מים שכתב על התקרית בספרו משנת 1955 "קונספירציית הצלחת המעופפת" - היה "אחד המקרים המוזרים ביותר שתועדו".
ואז חיל האויר התחיל לשנות גרסאות
לצמד סייעו מכ"מים קרקעיים להגיע לעצם הלא מזוהה במהירות 800 קמ"ש. הם רדפו אחריו במשך חצי שעה כשמפעילי המכ"מ צופים בשתי הנקודות המבהבות על המסך מתנגשות זו בזו - ואז כל התקשורת ואמצעי המעקב עם מטוסם של מונקלה ווילסון הופסקו. לאחר מכן, גם המטוס הלא מזוהה נעלם מהמכ"ם.
מבצע חילוץ משותף של חיל האוויר האמריקאי והקנדי, לצד תמיכה של משמר החופים האמריקאי, החל מיד לאחר מכן. הגברים או המטוס שלהם מעולם לא נמצאו. ההודעה הרשמית לתקשורת של חיל האוויר על ההיעלמות, שנמסרה לסוכנות הידיעות AP, קבעה כי המטוס שנעלם "המריא והיה במעקב של מכ"ם עד שהתמזג עם עצם במרחק של 70 מייל מנקודת קיוינוב שבמישיגן". ההצהרה הזו הופיעה בכתבה בשיקגו טריביון עם הכותרת "מטוס סילון עם שני טייסים נעלם מעל ימת סופריור"
חיל האוויר חזר בו עד מהרה מההצהרה הזו ושינה את גרסתו למה שקרה: לפי ההצהרה החדשה, מפעיל מכ"ם הבקרה הקרקעי קרא לא נכון את מה שהתרחש. למעשה, מטוס ה-F-89 סקורפיון השלים בהצלחה את המשימה, יירט וזיהה את העב"ם כדקוטה - מטוס C-47 של חיל האוויר המלכותי הקנדי - שטס במרחק של כ-30 מיילים מהמסלול המתכונן. בזמן שחזרו לבסיס מונקלה כנראה סבל מוורטיג והתרסק לתוך האגם. אולם גורמים רשמיים בקנדה הפריכו את הדיווח ואמרו שלא בוצעו שום טיסות מטעמם באזור באותו לילה.
תיק המקרה ב "Project Blue Book", צוות חקירת העב"מים של חיל האוויר עצמו, חזר על הקביעה של חיל האוויר לפיה המטוס "ביצע את משימתו בהצלחה", וכי ההתרסקות הייתה תאונה, "שכנראה נגרמה מהתקפת ורטיגו". הם ייחסו את התנהגות המכ"ם החריגה ל"תנאים אטמוספריים" יוצאי דופן, ואת חוסר היכולת למצוא את שרידי המטוס כמובנת - בהתחשב במים העמוקים בימה.
בינתיים, חוקרים מוועדת החקירות הלאומית לתופעות אוויריות (NICAP) גילו כי כל אזכור למשימה נמחק מהרישומים הרשמיים והקו הרשמי של המרכז למודיעין אוירי בנודע לתיק היה: "אין תיעוד בתיקי חיל האוויר של תצפית שבוצעה במיקום זה ב-23 בנובמבר 1953... אין שום מקרה בתיקים שאפילו מקביל לנסיבות אלו".
למרות דיווחים לא מאומתים בשנת 1968 שטענו כי התגלו שברים מהמטוס, המקרה נותר בלתי פתור עד היום.
ואז התחילו תיאוריות הקונספירציה
קיהו טען כי אלמנתו של מונקלה קיבלה דיווחים סותרים לגבי גורלו של בעלה ושל המטוס, מה שהגביר עוד יותר את הספקולציות. בהיעדר הסבר רשמי יסודי ומספק, מומחי עב"מים אזרחיים פיתחו תיאוריות משלהם. לפי אחד, מטוס הסילון התרסק לתוך קרן המגן של העב"ם כמו לתוך קיר בטון. אחרים שיערו שייתכן שהמטוס "נשלף" מהאוויר והועלה לסיפון החללית - אולי כדי שהטייסים השבויים יוכלו ללמד את החייזרים את השפה האנגלית.
התסריט הסביר ביותר הוא כי מטוסם של מונקלה ווילסון אכן התרסק לתוך האגם, והריסותיו שקעו לקרקעית האגם שעומק המים הממוצע בו הוא 147 מטר ועומקם המרבי 406 מטר. רעיון זה נתמך על ידי מחקר של פרויקט השמיים הפתוחים, המצהיר כי מכ"ם במאותה תקופה לא היה יכול לזהות אם מטוס צולל לאגם. עם זאת, הפתרון הזה אינו מסביר את הנקודה השנייה שנאתה על המכ"ם - והתעלומה נותרה בעינה.