אתמול (רביעי), הוכרז סופית על מותו של אחד האלמנטים האייקוניים ביותר בעולם הסמארטפונים: כפתור הבית של אפל. עם השקת ה-iPhone 16e, הדגם שמחליף את סדרת ה-SE ומאמץ עיצוב מסך מלא, נחתם פרק נוסף בספר ההיסטוריה של אפל. הכפתור, שלחיצה עליו הייתה הפעולה הבסיסית ביותר במכשירי החברה מאז 2007, נעלם לחלוטין מכל קו המוצרים של אפל. מדובר במעבר בלתי נמנע - כזה שהתחיל לפני כמעט עשור עם הופעת ה-iPhone X, אך כעת הפך לרשמי ובלתי הפיך. ולמרות שהפרידה הייתה צפויה, קשה שלא לחוש מעט נוסטלגיה כלפי רכיב פיזי כל כך משמעותי, שהיה הלב הפועם של האייפון במשך שנים.
כפתור הבית של האייפון לא היה רק עוד כפתור. הוא היה התשובה של סטיב ג'ובס לבלגן שהגדיר את עולם המכשירים החכמים לפני השקת האייפון. עד 2007, רוב הסמארטפונים נראו כמו מחשבונים משוכללים - מלאים בכפתורים פיזיים, גלגלות, מקשי ניווט ומקלדות QWERTY צפופות. ג'ובס, שתמיד חיפש את הפשטות שבגאונות, הבין שכדי להפוך את האייפון למכשיר מהפכני באמת, צריך להיות בו מנגנון ניווט אינטואיטיבי, ברור ונגיש. התשובה הייתה כפתור אחד, פשוט וברור - כזה שאין צורך להסביר איך להשתמש בו. לחיצה אחת, ואתה חוזר למסך הבית. אין צורך לחפש מקש "חזור", אין צורך לזכור שילובים מוזרים - כפתור אחד שמעניק תחושת שליטה מוחלטת.
הכפתור הפיזי הזה היה כל כך אפקטיבי, שהוא הפך מהר מאוד לסמל של המכשיר - וכצפוי, כל שאר התעשייה מיהרה להעתיק אותו. בראש המחקים עמדה כמובן סמסונג, שהשיקה את מכשירי ה-Galaxy הראשונים עם כפתור בית כמעט זהה לאייפון. המכשירים המוקדמים שלה, כמו ה-Galaxy S הראשון מ-2010, כללו כפתור מרובע אך מעט מעוגל. עם השנים, היצרניות ניסו לשנות את העיצוב ולהעניק לו טוויסט - סמסונג, למשל, עברה לכפתור בית בצורת גלולה עם ה-Galaxy S3, בעוד יצרניות אחרות שילבו לחצני מגע משני הצדדים. אבל המהות נותרה זהה: הכפתור הפיזי הפך לסימן ההיכר של סמארטפונים במשך כמעט עשור, והאייפון היה זה שהפך אותו לסטנדרט עולמי.
כמובן, אפל עצמה לא קפאה על השמרים, וכפתור הבית עבר אבולוציה לאורך השנים. בגרסתו הראשונה, הוא היה מכני לחלוטין - לחיצה פיזית ששחררה מנגנון קפיצי. עליו התנוסס ריבוע קטן עם פינות מעוגלות, רמז לעיצוב האייקונים של מערכת ההפעלה. השדרוג המשמעותי הראשון הגיע עם האייפון 5s ב-2013, כאשר אפל שילבה לראשונה חיישן טביעת אצבע בתוך כפתור הבית, במה שכונה Touch ID. הפיצ'ר הזה שינה את הדרך שבה אנשים פתחו את הטלפונים שלהם, כאשר במקום להקליד קוד סודי, ניתן היה פשוט להניח את האצבע ולפתוח את המכשיר תוך שניות. כפתור ה-Touch ID זכה גם לשינוי עיצובי: הוא הפך לחלק לחלוטין, בלי סמל מודפס, וקיבל טבעת מתכת עדינה סביבו, שסייעה לקריאה הביומטרית של טביעת האצבע.
אבל השינוי הדרמטי ביותר התרחש בשנת 2016 עם הגעת ה-iPhone 7. באותו דגם, אפל נפרדה מהכפתור המכני והחליפה אותו במשטח מוצק שלא זז כלל, אלא השתמש בטכנולוגיית Taptic Engine כדי לדמות לחיצה. משתמשים רבים כלל לא הבינו שמדובר בשינוי משמעותי, שכן המשוב ההפטי היה כל כך משכנע שהמוח "האמין" שמדובר בלחיצה אמיתית. מעבר לחוויית המשתמש, הצעד הזה אפשר לאפל להפוך את המכשיר לעמיד יותר במים ואבק, שכן הכפתור היה כעת חסין לנוזלים ולבלאי.
אבל האות לסוף כפתור הבית ניתן כבר ב-2017, עם הצגת ה-iPhone X. אפל הציגה לעולם מכשיר ראשון עם מסך מלא לחלוטין, ללא כפתור ניווט פיזי כלל. במקום זאת, החברה פיתחה מערכת מחוות שהתבססה על החלקת האצבע מלמטה למעלה. באותו רגע, היה ברור שזהו העתיד של אפל. עם השנים, הכפתור נעלם גם משאר המוצרים: ה-iPad Pro אימץ Face ID ומסך מלא, האייפוד טאץ' נשלח לגמלאות, ובדגמי האייפד הזולים הכפתור הוזז הצידה, כאשר Touch ID עבר לכפתור ההפעלה. המכשיר האחרון שנשאר להחזיק בשריד הזה היה ה-iPhone SE מהדור השלישי, שהושק ב-2022 - אבל כעת, גם הוא מוחלף.
פרידה מסמלים היא תמיד קשה. יש משהו נוסטלגי בתחושת הלחיצה, בתחושת ה"חזרה הביתה" הפיזית, בעובדה שכפתור הבית תמיד היה שם, מוכן לקבל אותך חזרה למסך הראשי. עבור משתמשים ותיקים של אפל, מדובר בקץ של עידן, כמעט כמו הימים שבהם אפל ויתרה על חיבור האוזניות. אבל ההיגיון ברור: טכנולוגיית זיהוי הפנים של Face ID הוכיחה את עצמה כיעילה יותר, המסכים החדשים מאפשרים חוויית שימוש טובה יותר, וכמו תמיד - אפל דוחפת קדימה, גם אם זה אומר להיפרד ממאפיינים אייקוניים.
כפתור הבית היה איתנו במשך 17 שנים. הוא ראה את האייפון משנה את העולם, היה שם כשסירי נולדה, ליווה אותנו דרך עשרות עדכוני iOS. הוא עבר מלהיות מכני, לביומטרי, ולמשטח מגע מתקדם - אבל בסופו של דבר, גם הגדולים ביותר צריכים לפנות את מקומם. אז תודה לך, כפתור בית. היית חלק מהמשפחה, נתת לנו ביטחון, עזרת לנו להימנע ממסכים מסובכים וגרמת לנו להרגיש בבית. נתגעגע אליך - אבל כנראה שלא באמת נצטרך אותך יותר.