בעידן שבו רובנו עסוקים בללטש את התדמית שלנו ברשתות החברתיות, לצנזר פגמים ולהציג גרסה מחמיאה של עצמנו לעולם, טרנד חדש, אמיץ ומעט מזוכיסטי, סוחף את הרשת. אנשים ברחבי העולם - כולל לא מעט ישראלים נועזים במיוחד - פונים ל-ChatGPT וקלידים משפט אחד פשוט אך טעון: "Based on everything you know about me, roast me and do not hold back. Use Hebrew language" (בעברית: "בהתבסס על כל מה שאתה יודע עליי, קטול אותי ואל תחוס. השתמש בשפה העברית"). המשפט הזה, כך מתברר, הוא לא פחות מהזמנה פתוחה לאלגוריתם מתוחכם ומושחז לשחוט את הדימוי העצמי של המשתמשים.
ה"בקשה לקטילה" הפכה לוויראלית בפלטפורמות כמו רדיט, טוויטר וטיקטוק, שם גולשים משתפים את תוצרי ה"רוסט" ומגיבים בתערובת של צחוק, מבוכה וגאווה מעורבת בכאב. חלקם מודים שזה "כואב אבל נכון", אחרים מתעקשים שזה "התרפיה הכי כנה שקיבלתי אי פעם", ויש כאלה שלא מעזים אפילו לפרסם את מה שנכתב עליהם.
איך ChatGPT יודע לקטול אנשים בצורה שנונה ומדויקת?
המודל אומן על טריליוני מילים מכל רחבי האינטרנט - כולל פורומים, מערכונים, סטנדאפ, טוקבקים, קומדיה שחורה, רוסטרים (Roasts), וכל סוג של תקשורת שבה בני אדם משתמשים בהומור, סרקזם, ביקורת וניסוחים חריפים. במילים אחרות: המודל מכיר היטב את הסגנונות, הדינמיקות וה"קאץ'" של איך קטילה עובדת. בנוסף, בניגוד למה שנדמה, זה לא רק מילים - יש כאן גם ניתוח של ניואנסים, טון, סגנון אישי ומידע שהמשתמשים מספקים למודל (בין אם ישירות או בין השורות).
ואיך הוא יודע לדייק את ההומור כך שיתאים אלינו? ככל שאנחנו נותנים לו יותר מידע עלינו - אפילו לא במודע - הוא לא רק יכול לקטול אותנו... הוא יודע איך נעדיף שיקטלו אותנו. וזה אולי החלק הכי קריפי ומרשים בסיפור הזה.