בפתחו של חג הפסח, חג החירות, אני בוחרת להרהר במשמעותה של חירות דווקא דרך העדשה הדיגיטלית. לאורך הדורות ידענו לספר את סיפורנו - ביציאת מצרים, בגולה, בשיבה לארץ ובתקומה. תמיד, בכל דור ודור, היינו מחויבים לא רק לזכור את שעברנו, אלא גם להעביר את הזיכרון הזה הלאה - לילדים, לקהילות ולדורות שיבואו.
היום, בעידן שבו הידע זורם במהירות האור, שבו מילים הופכות לוויראליות ותמונות מעוצבות בקוד מייצרות נרטיבים חדשים, המשמעות של חירות משתנה. היא פחות קשורה לתנועה פיזית, ויותר לחופש לדעת אמת, להבין מציאות, לעצב זהות עצמאית בתוך מרחב רווי שנאה, פייק ניוז ודיסאינפורמציה.
המאבק באנטישמיות כבר מזמן אינו מוגבל לחוגים אקדמיים, קמפוסים או נאומים פוליטיים. הוא מתרחש בכל מקום שבו מתנהלת שיחה ציבורית. בעידן שבו הפלטפורמות החברתיות הפכו לזירת התודעה העיקרית של בני נוער - ובמיוחד בזירה העולמית של משחקים מקוונים - יש מי שמנצלים את חופש הביטוי כדי לשלול אותו מאחרים. אנטישמיות גלויה, שנאה עיוורת, קונספירציות נגד ישראל וכנגד יהודים בכלל - כל אלה כבר אינם נחלתם של קיצונים בלבד. הם מופצים בקלות, נצרכים בלי פילטרים, משפיעים על דעת הקהל העולמית, ולעיתים אף הופכים למציאות מסוכנת בשטח.
מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על השפעת הרקע החברתי-תרבותי על מיומנויות החשיבה והכתיבה. מחקר מאוניברסיטת ירושלים מצא שלסטודנטים חרדים יש מיומנויות חשיבה מפותחות, אך הם מתקשים בכתיבה אקדמית. מחקר אחר התמקד ביכולת של עברייני מין לזהות הבעות פנים, ומצא שהדיוק שלהם בזיהוי הבעות היה נמוך יותר, מה שמצביע על קשיי אמפתיה. בנוסף, מחקרים מצביעים על כך שהשוואת חיבורים טיעוניים בין סטודנטים חרדים ובוגרי תיכון ממלכתי מעלה הבדלים במבנה ובצורת הצגת הטענות, מה שמעיד על השפעת הרקע התרבותי על החשיבה והכתיבה.
מרכז הדיגיטל הלאומי בשדרות, בו אני פועלת, הפך בשנים האחרונות לזירה של פעולה ותגובה. מאז אירועי 7 באוקטובר, פקדו את המרכז למעלה מ-6,000 אנשי תקשורת מהעולם, ונוצרו עשרות מיליוני חשיפות של תוכן ישראלי אותנטי ברשתות החברתיות. אבל המספרים הם רק הסיפור החיצוני. הסיפור הפנימי והמהותי הוא כיצד תושבים מעוטף עזה - בני נוער, משפחות, ילדים - הפכו לשגרירי הסברה, ליוצרי תוכן, לקולות של שפיות ואנושיות בתוך כאוס של דיסאינפורמציה.
במיוחד בימים אלה, לקראת פסח, אנחנו מבינים שחירות אינה רק שחרור גופני. היא בראש ובראשונה שחרור פנימי: היכולת לבחור איך לספר את הסיפור שלך, למי, באיזו שפה, באיזו פלטפורמה. המאבק על חירות הדעת הוא מאבק מוסרי. זהו מאבק על הזכות להגדיר את עצמנו בעצמנו, לא דרך עיניים של אחרים, לא דרך קלישאות שנשחזרו מיליון פעמים, אלא מתוך חוויה חיה, אמיתית, נטועה בקרקע ובזיכרון.
אנו עדים לכך שיש מי שמסרבים להיות קורבנות של תדמית. הם בוחרים ליצור, להגיב, להשיב מלחמה הסברתית. לא מתוך מסכנות, כי אם מתוך עוצמה. המאבק באנטישמיות בעידן הזה אינו רק תגובה לתוכן פוגעני - הוא יוזמה, הוא יצירה, הוא הסברה שמבוססת על סיפור אישי, על אותנטיות, על תודעה.
החירות שאנחנו נלחמים עליה היום היא זכותו של כל ילד וילדה לדעת את האמת על עמם, להבין את המורכבות ולא להיבלע בגל של הסתה. היא חירות לשמוע את עצמך בתוך ים של קולות זרים, והיא גם חירות של עם שלם לומר: אנחנו כאן, ואנחנו נספר את הסיפור שלנו - לא רק בליל הסדר, אלא בכל ימות השנה, בכל מרחב, בכל שפה.
בחג הפסח הזה, לצד המצות והמרור, לצד ארבעת הבנים וקריאת ההגדה, אני מזמינה את כולנו לחשוב גם על הבן שאינו יודע לשאול - זה שלא נחשף לעובדות, זה שהמודעות שלו נבנית על בסיס פייק, על בסיס הטיה. חובתנו כחברה וכמנהיגים היא להעניק לו לא רק כלים לשאול, אלא גם את המרחב להיחשף לאמת. זו שליחותנו, זו חירותנו.
הכותבת היא מנכ"לית מרכז הדיגיטל הלאומי בשדרות ובעוטף עזה אשר מופעל בשיתוף עם משרד התפוצות ועיריית שדרות.