לפני כמה שנים התחוללה סערה כשיוצרי טיקטוק, בני נוער, העלו לרשת סרטונים שבהם הם והן נחזים כניצולי שואה, כחלק מטרנד. חלק ציירו על עצמם חבורות, או איפרו לעצמם כוויות, אחרים לבשו מדי פסים או ענדו את הטלאי הצהוב עם המילה Jude - יהודי. רבים זעמו על הסרטונים האלה, ובצדק, ותיארו את הסרטונים האלה כ-"פורנו של טראומה", והאשימו אותם בניכוס תרבותי ואפילו באנטישמיות.
ליוצרים עצמם לא הייתה כוונה רעה. הם רצו להעלות את המודעות לשואה ולחנך לזיכרון. אבל הדרך שבה בחרו לעשות זאת הייתה גרוטסקית וחטאה למטרה, בין השאר כי יצרה השטחה של הזיכרון, ומה שכונה במחקר "עדות-תותבת", כלומר: עדות שאינה אותנטית של מי שבאמת חווה את השואה, אלא יותר מין מיצג. זו הייתה דוגמא קלאסית למקרה שבו טכנולוגיה והרשתות החברתיות עושות שירות דוב לזיכרון השואה.
אולם, בשנים האחרונות, בד בבד עם העובדה שניצולי השואה הולכים ומתמעטים בשל גילם המבוגר ובאמת הולכים לעולמם, טכנולוגיות כמו בינה מלאכותית, ומציאות מדומה ורבודה, נכנסות לנעלי הניצולים ומנסות לשמר את הזיכרון עבור דור המסכים - אבל על הדרך גם מעצבות אותו מחדש. כעת, העדויות כבר לא מועברות באופן ישיר - אלא מתווכות באמצעות הטכנולוגיה.
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
כך, אחד היישומים המדוברים ביותר של טכנולוגיה בהנצחת השואה הוא השימוש בבינה מלאכותית ליצירת שיחות אינטראקטיביות עם עדויות של ניצולים. מיזם הדגל בתחום זה הוא "Dimensions in Testimony", פרי פיתוח של קרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה (USC Shoah Foundation) בשיתוף עם מוזיאון השואה באילינוי (IHMEC) והמכון לטכנולוגיות יצירתיות של האוניברסיטה. המיזם מאפשר לקהל במוזיאונים ברחבי העולם לשוחח עם דמויות וידאו מצולמות מראש של ניצולי שואה (וגם קורבנות אחרים של רצח עם ומשחררי מחנות), ומשתמש בטכנולוגיות כמו בינה מלאכותית, הבנת שפה טבעית (NLP) ומציאות מדומה כדי להנפיש את השיחות, ולתת למבקר תחושה שהוא ממש משוחח שיחה טבעית עם הניצול או הניצולה.
כך למשל, פנחס גאטר, ששרד שישה מחנות ריכוז שונים, ענה על 1,500 שאלות שונות שהוזנו לתוך מערכת הקרנה ייחודית עם דמותו שהוקלטה מראש. כך, התאום הווירטואלי של גאטר יכול לענות על שאלות ולספר את מה שעבר עליו, גם כשהוא עצמו וניצולים נוספים שהשתתפו בפרויקט יילכו לעולמם.
מיזם בולט נוסף המשלב AI הוא "Tell me, Inge…", שיתוף פעולה בין חברת מטא (פייסבוק לשעבר), חברת StoryFile, אונסק"ו, ועדת התביעות והקונגרס היהודי העולמי. המיזם מתמקד בסיפורה של ניצולת השואה אינגה אורבכר, ששרדה את גטו טרזין כילדה. באמצעות שילוב של AI לשיחה, מציאות מדומה (VR) ומציאות מורחבת (XR), והנפשות תלת-מימד ידניות, המשתמשים יכולים לקחת חלק במסע אישי בחייה של אורבכר ולשאול אותה שאלות ישירות. המיזם זמין חינם במגוון פלטפורמות (קסדת VR, מחשב, נייד) ומיועד לקהל הרחב מגיל 13 ומעלה. לדברי אורבכר עצמה, "ילדים לומדים בצורה שונה מהאופן שבו אני למדתי... צריך לעשות את זה מעניין - ולעשות את זה טוב. צריך ללמד את הדור הצעיר את הדברים החשובים, בקול שלהם, ובעזרת הטכנולוגיה שהם רוצים ללמוד ממנה".
ניצחון הרוח שבמכונה
שפע של פרויקטים הולכים בדרך הזאת. מיזם אחר שנתמך על ידי מטא שגם תרמה לו קסדות מציאות מדומה, הוא "ניצחון הרוח", המהווה סוג של תחליף למסע לפולין, עבור מי שלא יכול להשתתף במסע הפיזי ומבקש להחליפו במסע וירטואלי. בעזרת קסדות מציאות מדומה, המיזם מאפשר סיור במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו המלווה בעדויות, והמשתמש יכול לחוש כאילו הוא עצמו עומד על הרציף בבירקנאו או נוגע בגדרות התיל של המחנה. את המסע מדריך בקולו ישראל גולדווסר, מדריך ותיק של הסיורים הפיזיים במקום ומרצה לתולדות השואה, ומאחורי היוזמה עומדות יוצרות הקולנוע החרדיות חני קופולוביץ ומרים כהן ויוטי נוימן.
באופן דומה, מוזיאון השואה באילינוי הפיק גם הוא סדרה של סרטוני מציאות מדומה של אתרים הקשורים לשואה, שבהם הניצולים מהם חוזרים למקום באתרים כמו אושוויץ, מחנה הריכוז דראנסי בצרפת, מחנה המעבר וסטרברוק בהולנד ועוד. הסרטים משלבים צילומי 360 מעלות, אנימציה, יצירת של מודלים תלת ממדיים מצילומים דו-ממדיים, וסאונד מרחבי המאפשר לצופה לחוש את הסיפור בצורה עמוקה יותר.
מיזם "Never Again VR", שמאחוריו עומד רועי פרידמן, משתמש בהולוגרמות וטכניקת לכידה ווליומטרית ליצירת דמויות תלת-ממדיות של ניצולים המספרים את סיפורם, והיא נועדה להקנות תחושה דומה לזו של "זיכרון בסלון", רק וירטואלי. גם פרויקט "Dimensions in Testimony" שהזכרנו קודם, צולם בטכניקה שתאפשר בעתיד להציגו כהולוגרמות, וגם כאן - הכוונה ליצור תחושה של שיחה פנים אל פנים עם הניצול או העד.
פרויקט אחר הוא זה של חברת "D-ID" הישראלית, העוסקת בפיתוח של אוואטרים וסוכני בינה מלאכותית חכמים. לפני כשנתיים השיקה החברה פרויקט בשיתוף "מצעד החיים", המספר את סיפור מרד גטו ורשה בהתבסס על עדויות ומכתבים שכתבו המורדים ובמילותיהם שלהם, תוך שימוש בסרטונים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית מחוללת.
מכיוון אחר, גם המוסד המרכזי להנצחת השואה בישראל, יד ושם, עושה שימוש נרחב בטכנולוגיות הללו כדי לשמר את הזיכרון ולארגן את גוף הידע העצום שעליו הוא מופקד. המוסד מפעיל מלבד סיור וירטואלי בין כתליו, אפליקציה המוסיפה מידע וידע למבקרים ועמוד אינסטגרם פעיל - גם בינה מלאכותית ולמידה עמוקה לארגון של מאות מיליוני המסמכים, התמונות והעדויות. מערכות AI מסייעות בזיהוי ואינדוקס של תמונות ומסמכים, קישור בין פריטי מידע, יצירת מטא-דאטה עשירה יותר, ואף בזיהוי שמות של קורבנות שטרם נודעו מתוך עדויות ניצולים. יכולות אלו מאפשרות לחוקרים ולמחפשי מידע אישי (כמו בני משפחה) לאתר מידע וליצור קשרים חדשים שהיו כמעט בלתי אפשריים בעבר, ובכך להעמיק את ההבנה ולחשוף סיפורים אנושיים נוספים ולסייע בשימור הזיכרון והתיעוד.
היטלר ואנה פרנק מחובקים?
אולם, לבינה המלאכותית יכולות להיות גם השפעות שליליות שינוצלו לרעה לעיוות הזיכרון והתיעוד ההיסטורי של השואה, למשל בידי גורמים אנטישמיים וניאו-נאציים.
בכנס של ה-IHRA, הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, שנערך בדצמבר האחרון בלונדון, התכנסו מומחים שונים לדון בהשפעות של הבינה המלאכותית על עיצוב זיכרון השואה. במסגרת הכנס, הציג דני מוריס, מארגון השמירה של הקהילה היהודית הבריטית הפועל נגד אנטישמיות, יצירות כמו סרטון וידאו מלאכותי המבוסס על "מיין קאמפף", צ'אט בוט המבוסס על כתבים נאציים ואנטישמיים ואפילו תמונה מזויפת של אדולף היטלר הצעיר מחובק עם אנה פרנק.
מוריס ואחרים, כמו למשל נוח קרביץ מפודקאסט העוסק בבינה מלאכותית של אנווידיה, הזהירו מהדיסאינפורמציה ששחקנים זדוניים עשויים להפיץ, על אף שבמודלי בינה מלאכותית נבנו הגנות שנועדו למנוע עיוותים היסטוריים. כמובן, מודלי שפה גדולים, מה שעומד מאחורי הבינות המלאכותיות המחוללות שכולנו כבר מכירים כמו ChatGPT, ג'מיניי ואחרות - מידע דל או הטיות מובנות לא-מכוונות עשויות לחולל עיוותים היסטוריים. מקרה מוכר התרחש באחד הסבבים הקודמים שגוגל שחררה את מנוע יצירת התמונות שלה, שבשל הגדרות מוגזמות של העדפה מתקנת - יצר עיוותים היסטוריים כמו חיילים נאצים שחורים או אסייתיים.
וכמובן, עלול "להתגלות" במחקר של בינה מלאכותית גם מידע שקרי. ד"ר יעל ריכלר פרידמן, המנהלת הפדגוגית של המוסד הבינלאומי של "יד ושם", סיפרה איך הבינה המלאכותית עזרה לזהות 400 קורבנות שואה שלא היו מוכרים קודם, אבל באותה הצלחה - איך הבינה המלאכותית זיהתה בטעות את המילה "לי" (עבורי) הנפוצה בעדויות כשם משפחה, והגיעה למסקנה השגויה שהיו הרבה קורבנות נוספים שזה שם משפחתם.
ד"ר רוברט וויליאמס, יועץ ל-IHRA, פרש אז מצד אחד חזון טכנולוגי מרהיב לשימור הזיכרון וחינוך, שבו תלמיד גם באזורים מרוחקים בעולם, ללא גישה לחינוך פורמלי אבל עם גישה לאינטרנט "יוכל בעזרת הבינה המלאכותית ללמוד על השואה, מורכבותה ועל החיים של היהודים בצורה עשירה, עם גישה למקורות אותנטיים ועדויות שיוגשו להם בשפתם". ויחד עם זאת קרא לשיתוף פעולה בין המיזמים ובין מומחים כמו היסטוריונים ומדעני מחשב, והזהיר: "אם נמשיך לעבוד בבידוד, הקרב אבוד".