יש לי אוסף די גדול של מכשירים סלולריים ישנים. לא סתם ערימה של טלפונים זרוקים בקופסה, אלא אוסף שמור, מסודר, שכל פריט בו נבחר בקפידה. מה-Nokia N9 שהיה אמור להציל אימפריה ועד לאייפון המקורי ששינה הכל; כל מכשיר שם הוא פרק בסיפור של איך הגענו למה שיש לנו בכיס היום. אבל השבוע נכנס לאוסף ה-Modu T, מכשיר שתמיד ידעתי שיגיע תורו, ולא בגלל שהוא שינה את העולם - אלא בגלל שהוא כמעט הצליח.
הוא מייצג את אחד הרגעים הכי יומרניים ומרתקים בהייטק הישראלי: הניסיון של דב מורן, ממציא הדיסק-און-קי, להוכיח שהטלפון הוא לא המכשיר, אלא רק ה"מוח" שנכנס לתוך ג'קטים מתחלפים. אז קניתי אחד, רק כדי לראות בעצמי איך זה מרגיש להחזיק פיסת היסטוריה שהבטיחה מהפכה והסתיימה באקזיט של פטנטים בלבד.
הקונספט שסירב להכיר במציאות
הסיפור של מודו התחיל ביומרה כמעט בלתי נתפסת: לשבור את הפרדיגמה שלפיה טלפון הוא מוצר קשיח וסגור. דב מורן, רכוב על גלי ההצלחה של הדיסק-און-קי, רצה לשכפל את הקסם - הוא דמיין עולם שבו המכשיר עצמו הוא רכיב זעיר וזול ("המודול"), שנכנס לתוך "ג'קטים" שמעניקים לו אישיות משתנה. בחדר הכושר הוא נגן מוזיקה, וברכב הוא הופך למערכת ניווט. החברה גייסה מאות מיליוני דולרים, שרפה אותם בקצב מסחרר, ואפילו נכנסה לספר השיאים של גינס כטלפון הקל בעולם, אבל נראה שמורן סבל מחטא ההיבריס הקלאסי של יזם שמאמין שהחזון שלו חזק מהמציאות. בזמן שהעננים התקדרו, עמיתי ניב ליליאן - שאז היה עורך ערוץ המחשבים של ynet - זיהה את הכתובת על הקיר וחזה במדויק את עתידה העגום של החברה אל מול מהפכת הסמארטפונים. מודו הימרה על אביזרים פיזיים מתחלפים בדיוק כשהעולם עבר לאפליקציות ותוכנה, וה-Modu T הגיע לשוק כשקופת המזומנים כבר הייתה ריקה והחלום הישראלי התפורר סופית.
פרסומת של Modu:
השושלת המקוצרת של מודו
המסע של מודו התחיל עם ה-Modu 1, המכשיר שהכניס את החברה לספר השיאים של גינס כטלפון הקל והקטן בעולם. הוא היה יצירה מינימליסטית כמעט דתית: מסך OLED (כן, OLED), שבעה מקשים פיזיים בלבד ועיצוב שנראה יותר כמו נגן מוזיקה יוקרתי מאשר מכשיר תקשורת. ה-Modu 1 לא נועד לעמוד בפני עצמו; הוא היה ה"לב" שפעם בתוך מערכת שלמה של "ג'קטים" - מנרתיקי ספורט, חיבור למצלמה ורמקולים ניידים ועד לטלפונים שולחניים. למרות ההתלהבות העולמית וההשקה החגיגית, המכשיר הראשון סבל מבעיות תפעוליות ומממשק שהיה קשה מדי לעיכול עבור המשתמש הממוצע.
החברה לא עצרה שם והמשיכה לפתח אבות-טיפוס ודגמים שהפכו לאגדות בקרב חובבי טכנולוגיה. היה שם ה-modu W, שהיה אמור להיות המכשיר המהפכני באמת - טלפון מודולרי מבוסס אנדרואיד עם קישוריות Wi-Fi, שנועד לגשר על הפער שפתח האייפון. ראינו גם ניסיונות מעניינים כמו ה-modu lite, גרסה זולה ופשוטה עוד יותר, ודיבורים על שיתופי פעולה עם ענקיות כמו אינפיניון. אבל בעוד החברה מציגה דגמים ורעיונות, השוק כבר דהר קדימה. רוב הדגמים האלה מעולם לא הגיעו למדפים בכמויות מסחריות, והפכו לפריטי אספנים נדירים עוד לפני שנמכרו בחנויות.
בלי מצלמה, בלי טאץ', בלי סיכוי
כאן אנחנו מגיעים ל-Modu T, המכשיר שקניתי ושוכב עכשיו על השולחן שלי. הוא היה אמור להיות ה"תיקון" של מודו, הגרסה הבוגרת שהפיקה לקחים מהדגם הראשון והוסיפה את מה שהיה חסר: מסך מגע ותמיכה בדור שלישי. אבל כשמוציאים אותו מהקופסה ומנסים להשתמש בו, מבינים שגם בסטנדרטים של 2010 - השנה שבה הוא הושק - החלום הזה היה רחוק מהמציאות.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להפוך את המכשיר ולחפש את העדשה. הייתי צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב שמדובר בטלפון מודולרי, כי ב-Modu T פשוט אין מצלמה. לא אחורית ובטח שלא קדמית. כדי לצלם, היית צריך להשחיל אותו לתוך ג'קט מצלמה ייעודי, החלטה שמרגישה תמוהה במיוחד בשנה שבה האייפון 4 כבר הציג לעולם את צילומי הסלפי וה-FaceTime.
החוויה לא משתפרת כשמנסים לתפעל את המכשיר. הטאצ' נוראי; זהו מסך התנגדותי שדורש לחיצות הגונות במקום נגיעות קלות, והטלפון מגיב באיטיות מתסכלת לכל פקודה. גם אם מנסים לשפוט אותו ברוח התקופה, קשה מאוד לתפוס את הרעיון הכולל שלו. בזמן שהמתחרים עבדו על חנויות אפליקציות וחוויות גלישה עשירות, מודו הציעה מכשיר שמרגיש כמו שלט רחוק קטן ומסורבל, שמתעקש להישאר בעולם של חומרה מתחלפת כשהעולם כבר מזמן עבר לתוכנה.
טיימינג כושל
הטרגדיה הגדולה של מודו היא הטיימינג. אם ה-Modu T היה נוחת בשוק לפני 2007, יכול להיות שהיינו מדברים עליו היום כעל המצאה ששינתה את פני הסלולר. באותם ימים, כשהטלפונים עוד הלכו והצטמצמו והעולם התלהב מכל אביזר חיצוני שהתחבר למכשיר, הקונספט של דב מורן היה נראה כמו קסם. היינו עומדים בתור כדי לקנות "ג'קטים" שהופכים את הטלפון שלנו למצלמה או לנגן מוזיקה.
אבל אז הגיע סטיב ג'ובס. בערב אחד בינואר 2007, האייפון שינה את חוקי המשחק לצמיתות וגרם לכל התעשייה לדהור לעבר מסכי המגע והאפליקציות. בזמן שג'ובס הציע לנו הכל במכשיר אחד, כאן ועכשיו, במינימליזם מושלם של תוכנה - מודו הציעה לנו בדיוק את ההפך. היא ביקשה מאיתנו להעמיס: לסחוב ג'קטים, להחליף כיסויים פיזיים ולהתעסק עם חומרה מסורבלת רק כדי לקבל פונקציות בסיסיות. בעולם שבו האפליקציה הרגה את האביזר, מודו נשארה תקועה עם הפלסטיק ביד.
סוף הדרך: כשהפטנטים נמכרו לענקית מהעמק
הסוף של מודו היה מהיר וכואב, בדיוק כפי שהייתה הנסיקה שלה. בשנת 2011, כשהקופה ריקה והחובות נערמים, החברה הגיעה לקצה הדרך. המהפכה המודולרית לא הגיעה מהשוק, אלא מבית המשפט, כשמודו נאלצה להודיע על הפסקת פעילות ופיטורי עובדים. אבל בתוך ההריסות של מה שהיה אמור להיות אימפריית חומרה ישראלית, הסתתר אוצר אחד שגוגל זיהתה מרחוק: תיק הפטנטים.
ענקית החיפוש רכשה את הפטנטים של מודו תמורת כ-17 מיליון דולר - סכום זעום לעומת מאות המיליונים שהושקעו בחברה, אבל כזה שאפשר לה להחזיר חלק מהחובות ולסגור את האור. גוגל לא רצתה את הטלפונים של מורן, היא רצתה את הזכויות על הרעיון.
זמן קצר לאחר מכן, העולם נחשף ל"פרויקט ארא" (Project Ara) של גוגל - הניסיון שלהם ליצור טלפון מודולרי. פתאום, החזון של מודו נראה הגיוני יותר תחת המטרייה של גוגל, אבל גם שם הוא נגנז בסופו של דבר. מודו מתה כחברה, אבל ה-DNA שלה נשאר רשום על שמה של גוגל, כעדות אחרונה לכך שהרעיון אולי היה נכון, אבל הביצוע והתזמון פשוט לא פגשו את המציאות.