קריפטוגרפיה נולדה מתוך צורך פשוט: לומר משהו למישהו, בלי שצד שלישי יבין. פעם אלה היו מסרים שגולגלו על מקלות, היום זה הרבה יותר מתוחכם, עם צפנים מתמטיים מורכבים, אבל המטרה נותרה זהה: ששני הצדדים, המוען והנמען, יבינו את המסר, בשעה שהשאר יראו או ישמעו רק רעש.
אבל גם שפת האייקונים, הציורים הקטנים, המוכרת לכולנו כרגשונים, או אמוג'י יכולה לשמש כצופן שרק שני הצדדים שאוחזים במפתח יכולים להבין. כאן נכנס הסיפור שפורסם אתמול בוואלה: לפי מקורות צבאיים ותחקיר מטכ"לי, שעות לפני מתקפת 7 באוקטובר הופצה בוואטסאפ "שפת סימנים" מוסכמת באמצעות אמוג'ים בין פעילי הזרוע הצבאית של חמאס.
האמוג'ים היו אותות לביצוע פעולות ותחילת המתקפה: להגיע למסגדים או לנקודות איסוף, לקבל תדריך קצר, להצטייד ב"תיקי לחימה", ובחלק מהמקרים אף להחליף כרטיסי סים מפלסטיניים לישראליים כדי להרחיב את טווח הדיווח לאחור ולשבש את יכולת המעקב.
בוואטסאפ ממילא יש הצפנה מקצה לקצה, כלומר התוכן אמור להיות בלתי קריא למתווך. אז למה צריך עוד שכבה? כי הצפנה מגינה על התוכן, אבל לא על ההקשר: מי מדבר עם מי, מתי, כמה, באיזו תדירות, ואיזה דפוסים חוזרים. כאן נכנסת לתמונה "שפת צופן" חיצונית: אמוג'י בודד או רצף קצר יכול להיות פקודה שלמה בלי טקסט מפליל, בלי מילות מפתח, ועם מינימום טביעות לשוניות. זה לא קסם טכנולוגי; זו הנדסת־אנוש הפוכה: לנצל את העובדה שמערכות ניטור נוטות להתמקד במילים, בעוד שהעולם כולו התרגל לראות באמוג'ים קישוט חסר חשיבות שנועד להביע רגשות.
מנגד, אם ה-"מילון", מפתח הצופן היה נופל לידי צה"ל מבעוד מועד, היינו יכולים למנוע את הטבח של ה-7 באוקטובר. ברם, החמאס ידע לעשות בכך שימוש חכם ושמר על ביטחון שדה. לצד התעלמות של קצינים בכירים מסימנים מודיעיניים מעידים נוספים, לצד הגישה המבטלת של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי החמאס "מורתע" אפשרו לחמאס לשמור על הסוד, להוציא פקודות בחשאי שלעין המתבונן נראו כמו ציורים חמודים וחסרי משמעות ולבצע את המתקפה שגבתה את חייהם של 1,200 ישראלים.
החולשה של שימוש חד פעמי בצופן אמוג'י הייתה גם החוזקה שלו: לו החמאס היו משתמשים בצופן מורכב, הדבר היה מושך את תשומת לב של מפענחי הצפנים הצה"ליים וסביר להניח שהצופן היה מתגלה. דווקא השימוש ברגשונים, באמוג'י, שלא מושכים תשומת לב מיוחדת ובעצם הסתתרו במקום גלוי - הוא מה שהפך את הצופן הזה ליעיל.
מסרים סמויים עתיקים
צפנים שימשו בני אדם להעביר מסרים סמויים משחר ההיסטוריה. אחת הדוגמאות המוקדמות והציוריות מגיעה מהיוונים: ה"סקיטאלה" - מקל עץ שעליו היו מגלגלים רצועת עור או קלף וכותבים את ההודעה לאורך המקל. כשהרצועה פרושה, האותיות נראות כאוסף אקראי של סימנים; רק מי שיש לו מקל באותו קוטר יכול לגלגל מחדש ולקרוא. זה לא "צופן" במובן שאנחנו חושבים עליו היום, אלא יותר טריק פיזי שמנצל את המדיום עצמו - ובכל זאת, הוא היה יעיל.
ברומא, הסיפור נהיה כבר קצת יותר דומה למה שאנחנו מכירים, עם הצפנה מתמטית, אבל פשוטה בהרבה: "צופן קיסר" המפורסם, שהתבסס על הזזת אותיות באלפבית במספר קבוע, הוא אולי הצופן הכי מיתולוגי בהיסטוריה, ובעיקר כי הוא קל להסביר בשיעור ראשון: במקום לכתוב A כותבים D, במקום B כותבים E וכך הלאה. האויב שרואה את זה מבין שיש פה משהו, אבל בלי לדעת כמה הזזת, הוא צריך לנחש. בפועל, זה צופן חלש למדי, אבל לתקופתו הוא היה פתרון מספיק טוב" כשלא לכולם יש כוח אדם שמומחה לפיצוח צופנים, ואין מחשב שמריץ צפנים בארבע שניות.
והנה החיבור לעולם של אמוג'ים: העולם העתיק מלמד שצופן לא חייב להיות מורכב כדי להיות יעיל. מספיק שהצד השני לא מצפה לו, ושיש מוסכמה ששני הצדדים והם בלבד, מכירים. הרבה מהקריפטוגרפיה הקדומה לא הייתה "בלתי שבירה". היא הייתה מעכבת, מבלבלת, ובעיקר נותנת יתרון זמן. לפעמים כל מה שאתה צריך, הוא שהאויב יבין את ההודעה שעה מאוחר מדי. ובבוקר של ה-7 באוקטובר 2023, העיכוב הזה הספיק לארגון הטרור להסתיר את כוונותיו מאיתנו.