ונוס נחשבת כבר שנים לאחד המקומות הקיצוניים ביותר במערכת השמש - עולם לוהט עם לחץ אטמוספרי אדיר, ענני חומצה וגיהינום של טמפרטורות שמגיעות ליותר מ-460 מעלות צלזיוס. אבל גם על הרקע הזה, תופעה אחת שנצפתה באטמוספרה של כוכב הלכת הצליחה להפתיע את החוקרים. מחקר חדש שפורסם בכתב העת Journal of Geophysical Research: Planets מציע כעת הסבר לתופעה עצומה שנצפתה סביב קו המשווה של ונוס - רצועת עננים באורך של כ-6,000 ק"מ שמורכבת מחומצה גופרתית ונעה סביב כוכב הלכת אחת לכמה ימים.
ב-2016 זיהתה גשושית אקאטסוקי של סוכנות החלל היפנית JAXA את מבנה העננים החריג בגובה של כ-50 ק"מ מעל פני השטח. הענן האדיר בלט במיוחד בגלל הקצה החד והברור שלו, המהירות הגבוהה והממדים החריגים שלו - תופעה שלא היה לה הסבר ברור במשך כמעט עשור.
כעת צוות חוקרים בינלאומי טוען שפיצח את התעלומה, והפתרון מגיע דווקא מעולם הפיזיקה של זרימת נוזלים. לפי המודל שפיתחו, מקור העננים הוא ב"תופעת קפיצה הידראולית" - אותו אפקט שמתרחש כאשר מים זורמים במהירות על משטח ואז לפתע מאטים ומתעבים. הדוגמה המוכרת ביותר היא זרם מים שפוגע בכיור ומתפשט החוצה: בתחילה המים דקים ומהירים, ואז נוצרת טבעת שבה הזרימה נעשית עמוקה ואיטית יותר.
לפי החוקרים, משהו דומה מתרחש גם באטמוספרה של ונוס. גל אטמוספרי עצום שנע מזרחה לאורך קו המשווה - תופעה שמזכירה את גלי קלווין המוכרים מכדור הארץ - מאט לפתע ויוצר "קפיצה הידראולית" באוויר עצמו. ההאטה הזו מייצרת זרם אנכי חזק שמעלה אדי חומצה גופרתית לגובה של כ-50 ק"מ, שם הם מתעבים לעננים עצומים שממשיכים לנוע מאחורי הגל האטמוספרי.
לדברי מוביל המחקר, טאקשי אימאמורה מאוניברסיטת טוקיו, מדובר ככל הנראה בקפיצה ההידראולית הגדולה ביותר שהתגלתה אי פעם במערכת השמש. מעבר לגודל החריג, החוקרים הופתעו מהחיבור בין תהליך אופקי עצום שמתרחש לאורך אלפי קילומטרים לבין זרם אנכי ממוקד וחזק - שילוב שלא נצפה בדרך כלל בדינמיקה של זורמים.
התגלית גם מדגישה עד כמה האטמוספרה של ונוס שונה מזו של כדור הארץ. האטמוספרה שם מורכבת כמעט לחלוטין מפחמן דו-חמצני, לחץ האוויר על הקרקע גדול פי 92 מזה שעל פני כדור הארץ, והרוחות מקיפות את כוכב הלכת בתוך ארבעה ימים בלבד - בזמן שונוס עצמה משלימה סיבוב סביב צירה רק אחת ל-243 ימים.
החוקרים מעריכים שהתופעה יכולה לשנות את הדרך שבה מדענים בונים מודלים אקלימיים עבור ונוס. עד היום השתמשו במודלים שמבוססים במידה רבה על האקלים של כדור הארץ, אך ללא המנגנון החדש שהתגלה. כעת יצטרכו לשלב את הקפיצה ההידראולית בתוך סימולציות מורכבות הרבה יותר - משימה שדורשת כוח חישוב עצום גם עבור מחשבי-על מודרניים.