אולגה סטנדיוק (38), אמנית ויוצרת שמשלבת אומנות ועיצוב עם מערכות טכנולוגיה, דאטה ו-AI, לא תכננה מראש להיכנס לאף אחד משני העולמות הללו. בניגוד לאמנים רבים אחרים, בצעירותה כך היא מתארת, זה אף פעם לא היה ברור לה שכך יראה ההווה שלה, אבל ההווה הזה בשילוב היכולות והטכניקות שהיא משלבת, הפכו אותה לבולטת וייחודית בתחומה, שפורצת דרך מדי יום.
איך בעצם הגעת לעולם הטכנולוגיה והסטארטאפ מלכתחילה?
בפרויקט הגמר שלי בשנקר חקרתי תנועה של מפגינים בעיר. לא התייחסתי לזה כאירוע פוליטי, אלא כתופעה: עניין אותי איך נראים דפוסים של תנועה המונית, ואיך אפשר לחשוף משהו שהוא במהותו בלתי נראה. רציתי לבדוק אם אפשר לזהות פטרנים, לחזות אותם, ובעיקר איך נותנים להם ביטוי ויזואלי. כדי לעשות את זה, בנינו כלים והשתמשנו בטכנולוגיות שונות שאפשרו לחלץ מידע מתוך התנועה ולהפוך אותו לחומר גלם עיצובי. מתוך המקום הזה נפתח החיבור לסטארטאפ. יזם סדרתי בשם רולי אליעזרוב, שהעביר סדנה בשנקר, פנה אליי בדיוק כשהקים את הסטארטאפ החדש שלו (2021) להזדהות ביומטרית (OwnID).
מאיפה הגיע הרעיון לשלב אומנות וטכנולוגיה?
הטכנולוגיה היא שכבה מאוד מהותית בעבודה שלי, היא זו שמאפשרת לכל הדבר הזה לקרות. כמעט תמיד יש בעבודות שלי איזשהו חיישן. זה יכול להיות תנועה, אור, דופק, משהו שקולט את מי שנמצא במרחב ומוציא ממנו דאטה. המרחב עצמו מעוצב בצורה מאוד מדויקת, גם אם הוא קטן יש בו התכוונות, תחושה, חומריות, וגם כיוון מאוד ברור של פעולה. ואז יש את כל מה שקורה מאחורה: סקריפטים, חוקים, טריגרים, מערכת שמחליטה איך להגיב למה שקורה. ברגע שמישהו נכנס ומפעיל משהו מתחילה שרשרת של תגובות: סאונד משתנה, ויז'ואל זז, תאורה מתעדכנת, נתונים נאספים. יש את מה שרואים בקצה, מה שהמשתמש חווה, ויש את כל המערכת שמפעילה את זה מאחורה, והטכנולוגיה היא מה שמחבר ביניהם.
תני לנו דוגמאות ליצירות ועיצובים מהעבר ששילבת בהן את שני התחומים
בשנים האחרונות עבדתי על כמה פרויקטים שממחישים את החיבור הזה בין חוויה אנושית למערכות טכנולוגיות. אחת העבודות שאני מתייחסת אליהן היא "Pulse Now" שהוצגה ברזידנסי של רוטשילד ותוצג שוב במוזיאון העיצוב בחולון. זו עבודה שמתחילה מהדופק, משהו מאוד אישי ומחברת אותו למקצבים רחבים יותר, פלנטריים. המשתתף נכנס למרחב, מניח את היד, ומכניס את הדופק שלו למערכת. מרגע זה הוא שומע ורואה את עצמו כחלק ממשהו גדול יותר. ככל שנשארים יותר זמן, נוצרת תופעה של סנכרון. במקביל, המערכת מקבלת גם נתונים חיים, למשל מידע בזמן אמת על פעילות השמש ממקורות כמו NASA.
עבודה אחרת, "מידה טובה", שהוצגה במרכז רוטשילד, פונה למקום אחר לגמרי, פחות פיזי ויותר ערכי. זהו חלל שבו המשתתף מתבקש לענות על שאלה פשוטה לכאורה: מהי מידה טובה עבורו. ברגע הזה מתחיל להיאסף מידע, לא רק המילים, אלא גם האופן שבו הן נאמרות: תנועות ידיים, הבעות פנים, קצב דיבור. העבודה מתעניינת לא רק בתוכן, אלא בביטוי הגופני של ערכים. יש שם גם מתח מובנה, מצד אחד זו פעולה וולונטרית, כמעט אינטימית, של שיתוף. מצד שני, המידע הזה נאסף ונכנס למערכת רחבה יותר של מודל AI שלומד, ומנסה לזהות דפוסים.
ומה בעצם קורה בעבודה החדשה? ספרי על תהליך החשיבה והביצוע מנקודת הפתיחה
העבודה החדשה שלי, "גוף יחיד רבים", מוצגת עכשיו במוזיאון הרצליה, במסגרת התערוכה "חמישה מבטים חוזרים" של מרכז רוטשילד. היא בנויה כמבנה עגול, דמוי באר, משהו בין עתיק לעתידני. סביבו יושבים עד עשרה אנשים, וכל אחד שנכנס ומתיישב מוסיף שכבה למערכת. כבר מההתחלה יש איזשהו סאונד במרחב, וככל שעוד אנשים מצטרפים, נבנות שכבות נוספות. לאט לאט נוצר משהו משותף. במקביל, גם הוויז'ואל במרכז משתנה לפי כמות האנשים, ולפי הזמן שהם שוהים יחד. ככל שנשארים יותר, נבנה מתח, והמערכת משתנה בהתאם. מה שמעניין אותי כאן הוא לא תגובה מיידית, אלא זמן משותף. הישיבה עצמה, ההקשבה, הנוכחות, מייצרות את העבודה. יש רגע שבו הקבוצה מתחילה לפעול כמו גוף אחד, קצת כמו תנועה של להקת ציפורים, שכל פרט בה חופשי, אבל יחד הם מייצרים תנועה אחת. גם המבנה המעגלי חשוב לי, כולם יושבים סביב אותו מרכז, מביטים פנימה, וחולקים את אותו מרחב.
לצד האומנות איפה עולם התכנות/הטכנולוגיה תופס מקום בלוח הזמנים שלך? עם מי את עובדת כיום
ביום-יום שלי אני נעה בין כמה סוגי עבודה, אבל כולם מחוברים לאותה פרקטיקה. מצד אחד יש את העבודה האמנותית, פיתוח מיצבים ועבודה עם מערכות אינטראקטיביות. ובמקביל, אני עובדת עם חברות וארגונים על פיתוח חוויות ומוצרים דיגיטליים, בעיקר סביב מערכות מורכבות ואינטראקציות עם משתמשים. זה יכול להיות עיצוב חוויית משתמש, פיתוח קונספט, או שילוב של רכיבי AI בתוך מוצרים קיימים, לא רק ברמה הטכנית, אלא כחלק מהאינטראקציה עצמה. בפרויקטים מסוימים אני עובדת על מערכות שבהן AI הוא לא רק כלי מאחורי הקלעים, אלא ממש משתתף בחוויה, דרך ממשקים ותהליכים שמגיבים למשתמש בזמן אמת. זה כולל גם עבודה ברמה הטכנית ממש: הטמעת AI דרך API ו-MCP בתוך מוצרים ומערכות קיימות. אני ממשיכה לעבוד באופן עצמאי על פרויקטים עם OwnID by Unico.
בעולם ש-AI מחליף פעמים רבות את האדם והחשיבה האנושית, אין חשש שזה יקרה גם בתחום האומנות והעיצוב?
אני לא חושבת ש-AI מחליף יצירה, אלא משנה את התנאים שלה. הסכנה היא לא שהאמנות תיעלם, אלא שהרבה דברים יתחילו להיראות אותו דבר, כי יותר קל להגיע לתוצאה "טובה" ומהירה. דווקא בגלל זה, הערך של נקודת מבט אישית נהיה יותר חשוב. אני חושבת שהאתגר האמיתי הוא לשמור על עומק בתוך שפע, ולבחור איך לעבוד בתוך השפה החדשה שנוצרת.
את העבודה "גוף יחיד בים" מציגה אולגה במסגרת התערוכה החדשה של מרכז אדמונד דה רוטשילד "חמישה מבטים חוזרים" בגלריה הדרומית במוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית החל מה-29.4. במרכז התערוכה אותה אוצרות נגה ליטמן וענבל ראובן, התבוננות במסורות עבר, מהם יוצאים היוצרים המציגים אל סיפורים קדומים, אל טקסים ופולחנים, כמו גם אל נרטיבים אישיים מההיסטוריה המשפחתית וזיכרונות נעורים. החזרה אל מקום שהיה ואיננו מתחוללת תוך מפגש עם אגדות, מיתוסים וארכיטיפים ארכאיים, וכרוכה במחשבות על ביטויי שייכות וזהות עכשווית בקולם שלהם.