הודעה על מתקפה גרעינית מתקרבת, אזהרה מפני קרינה מסוכנת והנחיה שלא לצאת מהבתים: אלה ההתרעות שקיבלו אמש (ראשון) אזרחים באוקראינה באמצעות אפליקציית החירום הרשמית שבה הם משתמשים כדי להתגונן מפני תקיפות רוסיות. אלא שהפעם לא הייתה מתקפה גרעינית ולא נשקפה סכנה כימית. מאחורי ההודעות עמדה מתקפת סייבר, שהצליחה להפוך כלי שנועד להגן על אזרחים לאמצעי להפצת מידע כוזב.
המתקפה החלה סמוך לשעה 23:00, כאשר משתמשי אפליקציית Air Alert קיבלו שורת הודעות חריגות. אחת מהן, שנכתבה ברוסית, הזהירה מפני טיל אורשניק רוסי, המסוגל לשאת ראש נפץ גרעיני. בהמשך הופיעו התרעות נוספות על סכנה כימית וקרבות ברחובות קייב. חיל האוויר האוקראיני מיהר להבהיר כי אין סכנת קרינה, ומפעילי האפליקציה השביתו זמנית את שירות ההודעות.
שעות ספורות לאחר מכן התרחש אירוע דומה גם ברוסיה. האקרים הצליחו להפיץ באמצעות אפליקציית משרד החירום הרוסי הודעות שלפיהן ראשי נפץ גרעיניים שוגרו לעבר אזורים ברחבי המדינה. לאזרחים הומלץ להצטייד במזון לשלושה שבועות ולהסתתר במרתפים. הרשויות ברוסיה אישרו כי האפליקציה הותקפה, אך הדגישו שמערך ההתרעה המרכזי לא נפגע.
איך אפשר לזייף התרעה רשמית?
מבחינה טכנולוגית, המתקפה ממחישה את אחת מנקודות התורפה של מערכות התרעה דיגיטליות: התלות שלהן בתשתיות תוכנה, בשרתים ובשירותים המעבירים הודעות למיליוני משתמשים. כאשר אזרח מקבל התרעה בטלפון, ההודעה אינה נוצרת בהכרח במכשיר עצמו. היא עשויה להישלח משרת מרכזי באמצעות שירות הודעות דחיפה, המכונה Push Notification.
אם תוקפים מצליחים להשיג הרשאות גישה למערכת ניהול ההודעות, לגנוב פרטי התחברות של גורם מורשה או להשתלט על שרת המחובר למערך ההפצה, הם עשויים להצליח לשלוח הודעות הנחזות להודעות רשמיות. מבחינת המשתמש, ההתרעה עלולה להופיע באותה אפליקציה מוכרת, עם אותו סמל ואותו צליל.
עדיין לא פורסם כיצד בדיוק חדרו התוקפים למערכות באוקראינה וברוסיה, ולא ידוע אם נוצלה חולשת תוכנה, נגנבו הרשאות או נעשה שימוש בשיטה אחרת. גם זהות האחראים למתקפות לא אומתה באופן עצמאי.
האם זה יכול לקרות גם בישראל?
האירוע מעורר שאלה מתבקשת בנוגע למערכות ההתרעה בישראל, ובפרט לאפליקציית פיקוד העורף. גם בישראל מועברות התרעות באמצעים דיגיטליים, לצד מערכות צופרים וערוצי הפצה נוספים. אולם יש הבדל משמעותי בין חדירה לאפליקציה או לשירות הפצת הודעות לבין השתלטות על מערכת ההתרעה הביטחונית שמחליטה מתי והיכן להפעיל אזעקה.
באופן עקרוני, כל שירות דיגיטלי המחובר לרשת עלול להיות יעד לניסיונות חדירה. מערכות מסוג זה דורשות הגנות בכמה שכבות, ובהן הפרדה בין מערכות מבצעיות לשירותי הפצה, הגבלת הרשאות, אימות זהות של מפעילים וניטור פעולות חריגות. מנגנונים כאלה יכולים לצמצם את הסיכון, אך אינם מבטיחים חסינות מוחלטת.
מעבר לשאלה כיצד הצליחו ההאקרים לחדור למערכות ההתרעה, עולה שאלה משמעותית לא פחות: מה הם ביקשו להשיג? בניגוד למתקפות סייבר שנועדו לגנוב מידע, להשבית תשתיות או לגרום נזק כלכלי, הפצת התרעות שווא יכולה לשמש כלי ללוחמה פסיכולוגית. היא מאפשרת לזרוע פחד בקרב אזרחים, לשבש את שגרת חייהם ולערער את האמון במערכות שאמורות להגן עליהם. במציאות שבה מיליוני בני אדם מסתמכים על התרעות בטלפונים כדי לדעת מתי להיכנס למרחב מוגן, גם הודעה מזויפת אחת עלולה להשיג אפקט משמעותי.
ד"ר ליאור טבנסקי, חוקר במרכז למחקר סייבר באוניברסיטת תל אביב, מסביר בשיחה עם וואלה כי יש לבחון את המתקפות כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר של פגיעה בעורף האזרחי: "הגיע הזמן לבחון אירועי סייבר לא רק לפי עצם התחכום של המתקפה, אלא בעיקר לפי האפקט הממשי שלה בשטח. מה ההיגיון מאחורי הפעלת התרעות שווא ברחבי רוסיה? המהלך משתלב באסטרטגיה רחבה יותר של אוקראינה, הכוללת תקיפות שיטתיות של מחסני חברות הסחר Wildberries ו-Ozon, לצד פגיעה במרכזי קניות ובילוי באמצעות טילי שיוט וכטב"מים. בבסיס האסטרטגיה הזו עומדת תפיסת ניצחון שלפיה שיבוש שגרת חייהם של עשרות מיליוני אזרחים רוסים, יצירת תסכול ופגיעה בתחושת הביטחון שלהם עשויים לעורר מחאה עממית ולערער את שלטון פוטין. ואם זה מזכיר לכם משהו, כל דמיון למלחמת ישראל נגד איראן הוא על אחריות הקורא בלבד".