דמיינו מחשב שנבנה בשנות ה-70, הרבה לפני האינטרנט, הסמארטפונים והמחשבים שאנחנו מכירים היום. עכשיו דמיינו שהוא נמצא במרחק של כמעט 26 מיליארד קילומטר מכדור הארץ, בלי אפשרות להחליף בו רכיב, לחבר אותו לחשמל או לשלוח אליו טכנאי. ובכל זאת, המחשב הזה עדיין עובד. הוא מקבל פקודות, שולח נתונים ואפילו עובר תיקוני תוכנה מרחוק.
זה לא תרחיש מסרט מדע בדיוני. זה מה שמתרחש מדי יום בחללית וויאג'ר 1 של נאס"א, ששוגרה לפני 49 שנים, ב-5 בספטמבר 1977, ומאז לא הפסיקה להתרחק מאיתנו.
בשבוע הבא, ביום רביעי, 18 בנובמבר, היא צפויה להגיע לציון דרך היסטורי: מרחק של יום אור אחד מכדור הארץ. כלומר, המרחק שאפילו האור, הדבר המהיר ביותר ביקום, זקוק ל-24 שעות כדי לעבור.
וויאג'ר 1 תהיה העצם הראשון מעשה ידי אדם שמגיע למרחק הזה. אבל כדי להבין עד כמה ההישג יוצא דופן, צריך לחזור כמעט חמישה עשורים לאחור, אל חללית שנשלחה לחקור שני כוכבי לכת, ובסופו של דבר הפכה לנוסעת הרחוקה ביותר בתולדות האנושות.
הודעה אחת, יומיים של המתנה
ב-18 בנובמבר, בשעה 12:16 בצהריים לפי שעון ישראל, וויאג'ר 1 צפויה להיות במרחק של כ-25.9 מיליארד קילומטר מכדור הארץ.
כדי להבין את המרחק, מספיק להשוות אותו למקומות מוכרים: לאור לוקח כ-1.3 שניות להגיע מהירח לכדור הארץ, וכשמונה דקות להגיע מהשמש. מוויאג'ר 1, לעומת זאת, יידרשו לו יממה שלמה.
המשמעות היא שכל פקודת רדיו שנאס"א תשלח לחללית תגיע אליה רק כעבור 24 שעות. אם החללית תגיב מיד, התשובה שלה תגיע לכדור הארץ רק כעבור 24 שעות נוספות. אפילו חילופי הודעות פשוטים יימשכו יומיים.
המהנדסים אינם יכולים לראות בזמן אמת מה קורה בחללית. הם צריכים לתכנן כל פעולה מראש, לשלוח אותה, להמתין בסבלנות ולקוות שהתוצאה תהיה בדיוק מה שהתכוונו אליה.
והמרחק ממשיך לגדול. וויאג'ר 1 נעה במהירות של יותר מ-60 אלף קילומטרים בשעה ביחס לשמש, ומתרחקת עוד ועוד מהעולם שממנו יצאה.
איך מתקנים מחשב שאי אפשר להגיע אליו?
אחד הסיפורים המדהימים ביותר במשימה התרחש ב-2024, כשוויאג'ר 1 החלה לשלוח לכדור הארץ נתונים משובשים שלא ניתן היה לקרוא.
החללית עדיין הייתה בחיים, אבל המידע שהגיע ממנה היה חסר תועלת. במשך חודשים ניסו מהנדסי נאס"א להבין מה השתבש, עד שגילו כי שבב זיכרון באחד משלושת מחשביה הפסיק לעבוד. חלק מהתוכנה שאחראית להכנת הנתונים לשידור לכדור הארץ היה מאוחסן דווקא בשבב הפגום.
במחשב רגיל אפשר היה להחליף את הרכיב. במקרה של וויאג'ר 1, האפשרות הזאת כמובן לא קיימת.
הפתרון שמצאו המהנדסים היה יוצא דופן: במקום לתקן את השבב עצמו, הם החליטו להעביר את הקוד שאוחסן בו לאזורים אחרים בזיכרון. הבעיה הייתה שלא נותר מקום פנוי אחד גדול מספיק, ולכן הם נאלצו לחלק את הקוד למקטעים, לפזר אותם במקומות שונים ולשנות את התוכנה כך שכל החלקים ימשיכו לעבוד יחד.
את השינויים הם שלחו באמצעות אותות רדיו לחללית המרוחקת מיליארדי קילומטרים מכדור הארץ. לאחר המתנה ממושכת התברר שהתיקון הצליח, ובהמשך חזרה וויאג'ר 1 לשלוח גם נתונים מדעיים.
זו הייתה תזכורת יוצאת דופן ליכולת של מהנדסים לתחזק מערכת בת כמעט חצי מאה, בלי לגעת בה ובלי לדעת מיד אם הפעולות שביצעו הצליחו.
החשמל הולך ואוזל
וויאג'ר 1 נמצאת רחוק כל כך מהשמש, שפאנלים סולאריים אינם פתרון מעשי עבורה. במקום זאת היא משתמשת בשלושה גנרטורים רדיואיזוטופיים, שממירים חום הנוצר מהתפרקות טבעית של פלוטוניום לחשמל.
אלא שמקור האנרגיה הזה נחלש עם השנים. לפי נאס"א, החללית מאבדת כארבעה ואט מכושר ייצור החשמל שלה מדי שנה. המספר נשמע זעיר, אבל עבור מערכת שפועלת על תקציב אנרגיה מצומצם, כל ואט חשוב.
לכן, בשנים האחרונות נאלצה נאס"א לכבות בהדרגה מכשירים מדעיים, מערכות חימום ורכיבים נוספים. מתוך עשרת המכשירים המדעיים שאיתם יצאה לדרך, נותרו כיום רק שניים פעילים.
בספטמבר האחרון ביצעו המהנדסים פעולה נוספת לחיסכון בחשמל, שבמסגרתה הוחלפו שלושה התקנים פעילים בשלוש חלופות שצורכות פחות אנרגיה. השינוי אמור לאפשר למכשירים המדעיים שנותרו לפעול זמן רב יותר.
בסופו של דבר, גם וויאג'ר 1 תפסיק לשדר. איש אינו יודע בדיוק מתי, והמהנדסים ממשיכים לנסות לדחות את הרגע הזה ככל האפשר. אבל גם לאחר שהחשמל יאזל, היא לא תעצור. בהיעדר כוח משמעותי שיבלום אותה, החללית תמשיך לנוע בחלל.
היא גילתה הרי געש בעולם אחר
לפני שהפכה לחללית הרחוקה ביותר מכדור הארץ, וויאג'ר 1 הייתה אחת ממשימות חקר כוכבי הלכת החשובות בהיסטוריה.
במרץ 1979 היא חלפה ליד צדק ושלחה לכדור הארץ אלפי תמונות של כוכב הלכת הענק וירחיו. היא תיעדה את האטמוספרה הסוערת שלו, את הכתם האדום הגדול ואת מערכת הטבעות הדקה המקיפה אותו.
אבל אחת התגליות הגדולות ביותר הגיעה דווקא מאחד הירחים שלו, איו.
בתמונות שצילמה החללית זיהו המדענים התפרצות געשית פעילה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נצפתה פעילות געשית כזאת מחוץ לכדור הארץ. עולם שנראה מרחוק כמו ירח קטן התגלה כמקום סוער, עם הרי געש שפולטים חומר לגבהים של מאות קילומטרים.
בנובמבר 1980 הגיעה וויאג'ר 1 לשבתאי. התמונות והמדידות שלה חשפו פרטים חדשים על הטבעות המורכבות שלו ועל ירחיו, ובמיוחד על טיטאן, הירח הגדול ביותר של שבתאי.
משם המשיכה החללית במסלול שהרחיק אותה ממישור כוכבי הלכת. אחותה, וויאג'ר 2, המשיכה בהמשך גם לאורנוס ולנפטון, אבל וויאג'ר 1 יצאה לדרך ארוכה מסוג אחר.
באוגוסט 2012 היא חצתה את גבול ההליוספירה, הבועה העצומה של חלקיקים ושדות מגנטיים שיוצרת השמש, ונכנסה לחלל הבין-כוכבי.
היא עדיין נמצאת בגלקסיית שביל החלב, ואפילו לא יצאה לחלוטין ממערכת השמש אם מגדירים את גבולותיה לפי עננת אורט הרחוקה. ובכל זאת, היא הגיעה למקום שאף חללית לפניה לא חקרה ישירות. כיום רק היא ואחותה וויאג'ר 2 פועלות מעבר להליוספירה.
מסר מכדור הארץ, למקרה שמישהו ימצא אותה
אבל וויאג'ר 1 לא נושאת רק מכשירים מדעיים. על סיפונה נמצא גם תקליט זהב מיוחד, מעין קפסולת זמן שהאנושות שלחה אל החלל.
התקליט, שהוכן בהובלת צוות בראשות האסטרונום קרל סייגן, מכיל ברכות ב-55 שפות, מוזיקה מתרבויות שונות, קולות של גלים, רעמים, ציפורים ובעלי חיים, לצד 115 תמונות המתארות את החיים על כדור הארץ.
יש בו תיעוד של בני אדם, בעלי חיים, נופים, מבנים ורגעים יומיומיים מהעולם שממנו יצאה החללית.
הרעיון היה פשוט ומרגש: אם יום אחד, בעתיד הרחוק, מישהו ימצא את החללית, הוא יוכל לגלות מי שלח אותה ומאיזה עולם היא הגיעה.
גם וויאג'ר 2 נושאת תקליט זהה. על מעטפת התקליט מופיעות הוראות סמליות שנועדו להסביר כיצד אפשר לנגן אותו, לצד רמזים למיקומו של כדור הארץ ביקום.
איש אינו יודע אם יצור תבוני כלשהו ימצא אי פעם את המסר הזה. ייתכן שהוא ימשיך לנוע בחלל במשך מיליוני שנים בלי שאיש יראה אותו.
אבל גם הרבה אחרי שהחללית תפסיק לפעול, התקליט ימשיך איתה במסע.
התמונה האחרונה שלה הייתה של הבית
ב-14 בפברואר 1990, ביום האהבה, כשהייתה במרחק של כ-6 מיליארד קילומטר מהשמש, קיבלה וויאג'ר 1 משימה אחרונה עבור המצלמות שלה: להסתובב ולהביט לאחור.
הרעיון, שקידם סייגן, היה לצלם את מערכת השמש מבחוץ, ממרחק שאיש לא ניסה לצלם ממנו דיוקן כזה קודם לכן.
החללית צילמה סדרה של 60 תמונות, שמהן הורכב מעין דיוקן משפחתי של מערכת השמש. באחת התמונות הופיעה נקודה זעירה, כמעט בלתי נראית, בתוך קרן אור.
הנקודה הזאת הייתה כדור הארץ.
התמונה זכתה לשם "הנקודה הכחולה החיוורת" והפכה לאחת התמונות המפורסמות בתולדות חקר החלל. כל בני האדם, כל הערים, כל הגבולות, המלחמות, האהבות והמשפחות, הופיעו בה כנקודה קטנה אחת, פחות מפיקסל בודד.
34 דקות לאחר שצילמה את כדור הארץ, כובו מצלמותיה של וויאג'ר 1 לתמיד. נאס"א כבר לא הייתה זקוקה להן לצילום כוכבי לכת, והחשמל היה יקר מכדי לבזבז אותו.
מאז חלפו יותר מ-36 שנים. החללית ממשיכה לטוס, רחוק יותר מכל דבר אחר שיצר האדם, עם מחשבים שנבנו לפני כמעט חצי מאה ומסר קטן מהאנושות שהיא נושאת איתה אל החלל.
רגע לפני שכיבתה את מצלמותיה לתמיד, היא הסתובבה להביט לאחור. בין התמונות האחרונות שצילמה הייתה נקודה כחולה זעירה, כמעט בלתי נראית.
הבית שממנו יצאה.