סטימפי, ביש גדא עם כישרון קומי גבוה במיוחד

"כל מסע ארוך מתחיל בצעד קטן, אבל גם זה יכול להיות סיוט אם יש לך פלטפוס".

כך בחר סטימפי לפתוח את בלוגו. ויפה בחר, שכן משפט זה מתמצת משהו מן הדמות הלוזרית והמצחיקה עד דמעות שנפרשת לפנינו בהמשך הבלוג. חייו של סטימפי, כפי שהוא מציירם בבלוג, מצטיינים בשילוב יוצא דופן של נסיבות קשות ומצחיקות. סטימפי, מצידו, מצטיין בתיאור הנסיבות האלו בכשרון קומי מן הסוג שאפשר למצוא בספרים כמו "מלכוד 22". התיאור שלו, בארבעה חלקים, את ההתקפה על שכם באינתיפאדה השנייה, כל כך מרענן, לא רק בגלל הפנינים הקומיות שבו, אלא גם בגלוי הלב שלו, גם כשמדובר בשמחת הקרב, ובהיותו נטול פוזות יפות נפש שבדרך כלל מתלוות לתאורי מלחמה בספרות. ככה זה נשמע אצלו:

"העיר שכם היא מאד גדולה, ויש בה המון תושבים, וזה אומר שיש בה בערך עשר מסגדים לפחות. וכל המסגדים עושים תחרות ביניהם, איזה מסגד צועק 'אללא ווגבר' הכי חזק. ומה לעשות, מסתבר שהתפילה שלהם זה בחמש לפנות בוקר. אני מחרבן בגבעה שבאמצע שכם, ולמרגלות הגבעה כל העיר צועקת לי אללא ווגבר בקולי קולות בהערצה על לילה שלם של פגזים מדויקים אחד אחד. איזו הערצה! איזו אהבה! העיר שכם אהבה אותי! אותי ואת הפגזים שזרקתי עליה!

"אחרי כמה דקות של הפרשת צואה אינטנסיבית, אני מנגב את הרקטום השעיר והענוג שלי, ומתלבש. אני מסיים להתלבש ושם את הקפוצ'ון של החרמונית על הראש ומיד מרגיש משהו חם ורטוב על הצוואר שלי.... והדבר הראשון שאני חושב זה...

'אולי זה לא מה שאני חושב שזה? אולי זה בעצם רק בוץ???'
אבל המציאות מגעילה מכל דמיון. מסתבר שאני בגלל הרגשות המגלומניים שהרגשתי מכל הקריאות, לא שמתי לב שפשוט חרבנתי לתוך הכובע של החרמונית שלי".

חוסר המזל של סטימפי רחוק מלסתיים בסיפור הביש הזה. חייו מקבלים תפנית טראגית כאשר, לאחר שנתיים של שרות צבאי בשיריון, כאב גב אקראי מתגלה כמחלת סרטן הדם.

"לא רק שהגידול לא נעלם, הוא הכפיל את עצמו פי שלוש. אז הם הבינו שצורת הטיפול לא עבדה, והם הולכים על הצורה ההפוכה. במקום הרבה טיפולים קטנים, טיפול אחד גדול. השתלת מח עצם... בדרך החדירו לי צינור מכתף ימין עד לאבי העורקים, בשביל להזין את הכימותרפיה ישר ללב שלי. חודש ימים הייתי בבידוד ולא יכולתי לדבר מרוב פצעים בפה והאוכל היחידי שאכלתי היה רק אינפוזיה... הדבר היחידי שהיה איתי היה המחשב, והאי. סי. קיו שהצלחתי להביא איתי לבית חולים.

"כשסיימתי עם זה, עשיתי עוד חודש ימים הקרנות. בשביל הנשמה. והיום, בגלל כל הכימיקלים, נדפקו לי פחות או יותר כל המערכות בגוף. מערכת העצבים (אני שוכח דברים. אני שוכח אנשים. אני שוכח מה אמרו לי ואני שוכח בכלל דברים כמו איפה אני גר ואיפה השירותים בבית. ואני לא צוחק בכלל. בנוסף גם נורא קשה לי להתרכז)... וכן, גם מערכת הרבייה שלי כבר לא מתפקדת בכלל (ובגלל זה הייתי צריך לעשות בדיקת זרע, ובלי שום קשר, מערכת היחסים שלי עם מאי, החברה שלי אז נפסקה רק בגלל חוסר תפקוד מיני שלי)".

גם במצב נורא זה סטימפי לא מאבד את חוש ההומור שלו ולא מקטר, גם כשהוא מתאר את בדיקת הזרע המשפילה, כשעובדת הניקיון פולשת לחדר באמצע בניסיון להוציא זרע, וכל מי שעובר במסדרון יכול להתבונן בנבדק מהחלון.

המלצה טכנית קטנה לגבי אופן קריאת בלוגים: כדאי לקרוא אתם בסדר בו נכתבו. הבעיה היא שהבלוגים מוצגים בסדר הפוך לסדר הכתיבה (כשהפוסטים החדשים למעלה). כדאי אם כן לגשת לחודש הראשון בבלוג (בישראבלוג מצד שמאל למעלה, תחת כותרת "ארכיון"), ושם לבחור במספר הדף הגדול ביותר (שהוא דווקא הדף הראשון בבלוג), וממנו לדפדף אל "הדף הקודם" שהוא בעצם הדף הבא. סטימפי עצמו דאג לקורא כשסידר אינדקס אל הקטעים הטובים ביותר שלו (מצד שמאל "הפוסטים הפחות גרועים שלי") וכדאי להעזר בו.

הבלוג של סטימפי הוא דוגמה לאפשרות שנותנים לנו הבלוגים להציץ לחיים יוצאי דופן של אנשים יוצאי דופן, שבלי האינטרנט סביר להניח שלא היינו יודעים עליהם; ומאידך, האפשרות לכותב הבלוג לבטא עצמו, לבוא במגע אמפטי (גם אם לרוב וירטואלי) עם קוראים, ולתת משמעות לחייו גם בנסיבות קשות. וסטימפי עושה זאת נפלא.