בלוג על הסכין

שמתי לב שיש מגיב אחד ששואל, בכל פעם באופן נואש יותר, "אבל מה זה בלוג בכלל???". למענו אציין, בקיצור נמרץ, שבלוג הוא כל מה שמופיע באתר מסוים בסדר כרונולוגי ומוגדר כבלוג. תחילה היה הבלוג לא יותר מעוד שופר של גיקים שסיפרו באמצעותו לחבריהם על תגליות חדשות ברשת, אך עשו זאת באופן כרונולוגי. כשהתרחב השימוש בפורמט הזה, נוצרו ז'אנרים שונים ומשונים שלו. יש בלוג של עיתונאים, שבו הם מדווחים על חדשות באופן מהיר וחופשי מצנזורה; ישנם בלוגים של פובליציסטיקה, בלוגים על בישול, בלוגים על פריצות אתרים ועוד כיד הדימיון הטובה עליכם. אותי מעניין בעיקר הבלוגים שמהווים יומן אישי של מישהו, בדרך כלל אדם שכותב תחת כינוי מסוים. אנונימיות זו מאפשר חשיפה מרובה וכתיבה שכאילו נעשתה ליומן אישי שמוחזק במגירה. זהו סוג הבלוג הנפוץ ביותר, אגב, לפחות בארץ.

הנה דוגמה טובה לכתיבה אישית אנונימית כזאת. על arrow, כותבת הבלוג עסקינן, ידועים אנחנו מספר פרטים כלליים. למשל: שהיא חיה בניו יורק, שהיא דתיה לשעבר (נתון ביוגרפי שחוזר במספר מפתיע של כותבי בלוגים), שהיא יודעת לא מעט על פילוסופיה. אבל גם עם כל הפרטים הללו - אם לא הכרנו אותה בעבר ממש טוב או שיש לנו משרד חקירות ומוטיבציה גבוהה לחשוף אותה – סביר להניח שלא נוכל לאתר אותה, את שמה המלא או את כתובתה. ועם זאת, בקריאה בבלוג שלה, lost thoughts, מקבל הקורא רושם של היכרות אינטימית עם הכותבת. אינטימיות שכזאת נוצרת בבלוגים בקלות יחסית, בניגוד, נניח, לקריאה בפרוזה. וזהו ככל הנראה הקסם הגדול של קריאה בבלוגים שכאלה; קסם המשלב סקרנות (שלא לאמר מציצנות) ואמפטיה. אך בכתיבתה של arrow יש משהו שהיה מאפשר אינטימיות כזאת גם אם היינו נפגשים בה בספר: יש לה הכשרון לחבר מילים זו לזו כך שיצרו משפטים ייחודיים, המוטבעים בחותמת הנפש הייחודית שלה, ובחותמת הרגע שלא יחזור:

"הכושי אומר לי שהוא הומלס והוא רעב, אולי יש לי רבע לתת לו. הצעתי לו את הסנדוויץ שלי, שווה הרבה יותר מרבע. סנדוויץ עם שוקולד נוטלה. וגם אני רעבה! הוא אומר ששוקולד עושה לו צרבת. אז נתתי לו את הכסף הקטן שהיה לי והצעתי לו את התפוח שלי (באתי מצויידת). לא, זה יעשה לו בלגן בבטן. באמת? אני אומרת. מוזר. הוא קם, מתכופף קצת, מיישיר מבט, שם את היד על הלב, ואומר: אני אוהב אותך ואני אמשיך לאהוב אותך כל עוד אני חי. אני מחייכת והוא הולך.

"ההומלסים של הסאבוויי הרבה יותר אינטלקטואלים. פעם ראיתי אחד משווה תרגומים של התנ"ך. קונקורדנציה, מילון. ספרים עבי כרס, כבדים, מתפוררים לו. הספרים תופסים חצי ספסל. שקיות עלומות תוכן תופסות את החצי השני, והוא בתווך, נובר באחד הספרים, אני עוברת לידו והוא עוצם עיניים לרגע, כמו חתול שקופץ נבהל מפח אשפה".


נדמה כי במגבלות המקום שניתן לי פה, כל מה שאומר על arrow יהיה מעט מדי וקלישאתי. אני יכול רק להזמין אתכם להציץ לה בבלוג ובנפש.


"ארצות: 4.
יבשות: 3
שפות: 4 (אבל שתיים מהן נורא דומות).
נקרא לזה 'זהויות דתיות': 4.
בתי ספר (השכלה נמוכה זאת אומרת): 6.

"ויש דבר אחד שמרגיע אותי. אני לא אוסף של זכרונות וסיפורים, מילים ושמות, קונפליקטים פנימיים, מחשבות, דיעות ועמדות, אמונות או השתייכויות. אני זאת אני שכאן ברגע הזה. והרגע הזה טוב לי. ואחריו יבוא רגע אחר. ובו אני כנראה אהיה קצת אחרת. אז תירגעי לרגע. אין צורך להתלונן. חולצה כתומה. אוטו גלידה בחוץ. התיכוניסט של השכנים מנגן ביטלס. קובץ הוורד השכן מחכה לי בקוצר רוח, די כועס. סמינריונית אינסופית. אני אחזור אליו עכשיו. ואבוא לכאן אחר כך, אחרי תשלום מס המחשבות, לעזור לעוד כמה מחשבות חולפות לעבור את הכביש ולנוח קצת, להיות מה שהן בלי רפלקטיביו?ת יותר מדי, בלי הסברים יותר מדי".

ולסיום, אם תספיקו, הציצו גם בבלוג של פרנקיאל, האיש והתעלומה. הוא הפך את הבלוג למשחק-חידה, שבו צריך לנחש את זהותו. פרנקיאל כותב מדהים, ועושה שימוש מבריק ומקורי במבנה של הבלוג. למרבה הצער הוא נחוש בדעתו להעלים את הבלוג ביום שבת הזה בחצות, אז הזדרזו.